פרשת נצבים

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת ניצבים

מאת נועה איתם

בס"ד                         

עוד אנו עוסקים בענייני תשובה וכפרה, משכימים ל"סליחות" ותולים יהבנו בימין ד' הפשוטה לקבל שבים, באה פרשת השבוע, פרשת ניצבים, ומציבה בפנינו תמרור אזהרה. מסתבר כי התשובה אינה נתונה לכל. יש מי ששערי תשובה נעולים בפניו, מי שעליו נאמר כי "לא יאבה ד' סלוח לו"(כט:יט). ומהו חטאו של אדם זה? איזה מעשה נורא עשה שניתק באופן כל כך סופי את יחסיו עם הקב"ה? ובכן, הוא לא עשה דבר. התקווה לתיקון, הסיכוי האחרון להינצל, נשללו ממנו בגלל מחשבותיו ונטיות ליבו.

הבעיה מתחילה בנהייתו אחרי עבודה זרה. ראיית "שיקוציהם..גילוליהם, עץ ואבן כסף וזהב"(טז) אשר לגויים, גרמה לו להימשך אחריהם. אמנם טרם מימש רצונו זה, אבל בליבו פנימה מתגבשת הנטיה לעזוב את ד' ואת עבודתו וללכת אחרי אלוהים אחרים. מחשבה זו היא אכן חמורה מאד, היא כפירה ממש, אך לא היא שחורצת את דינו. דינו נחרץ בגלל תגובתו לדברי האלה – הברית ושבועת הנאמנות לד'. בעודו עומד עם "כל איש ישראל" ט) לפני ד', בליבו פנימה הוא מגחך על המעמד רב הרושם, "והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך"(יח). מה לו "ארור" ומה לו ברית נצח "את אשר ישנו פה עימנו...ואת אשר איננו פה עימנו היום"(יד)? הוא אינו מאמין בכל זה, זה לא נוגע לו ולא נוגע בו.

התורה בעצם חסרת אונים מול הציניות המנוכרת הזו, המאפשרת לאדם ללעוג לדברים בליבו כשהוא ניצב כאחד מהקהל, לשנן לעצמו בפנים שהכל שטויות בעוד ארשת פניו אינה מסגירה דבר. אדם הבוחר לעשות רע, מקבל על עצמו גם את הקשיים הנלווים. יש בו לפחות מעט יושרה, המחייבת הלימה בין המעשים לבין האמונה והערכים. אותה יושרה היא שתאפשר לו לחזור בו ולזכות במחילה על חטאיו, גם החמורים ביותר. אולם איש כזה(והדברים אמורים כמובן כלפי "איש או אשה או משפחה או שבט"(יז)) שכל כך התנתק ברגשותיו מעמו ומא-לוהיו עד שאינו מרגיש אפילו צורך לקחת חלק בשיח, מולו נאלמות כל התוכחות. כל האיומים הופכים ריקים. נראה שגם תיאורי גורלו המר נועדו בעיקר עבור קהל השומעים, כדי למנוע המשכותם אחרי נועזותו ו"עצמאותו המחשבתית", ולצמצם את השפעתו המסוכנת(שהרי הוא "שורש פורה ראש ולענה"(יז)).

ועדיין נחפש נקודת אחיזה, וננסה להבין מה הביא אותו לניכור כזה, ונדייק, העובדה שאדם יכול להיתפס במחשבותיו או ברגשותיו להלך רוח של כפירה ולהמשכות אחר תרבות של כפירה("כסף וזהב" טז), היא לבדה אינה שוללת ממנו את התשובה. עדיין יכול הוא להרגיש קרבה לעמו ולקהילתו, מחויבות למורשתו, ואלו אולי יעוררו אותו לשאול ולדון ולברר את האמת. אולם מי שמרגיש חיץ בלתי עביר בינו לבין סביבתו, בעצם דן עצמו לעונשו. הוא התנתק ראשון...

הפער הזה, החיץ הבלתי נראה המבדיל אותו מעמו מתבטא במילים "למען ספות הרווה את הצמאה"(יח). רבו הדעות בפרשנים לגבי משמעות משפט זה, אולם המכנה המשותף לרובם הוא ההבנה ש"הרווה" מתאר את האיש הזה ואת מניעיו. הצימאון הוא חולשה אנושית - יהא זה צימאון פיזי ממש, צימאון לחוויות, גם אסורות, צימאון לחברה או צימאון לדבר ד'. הצימאון מבטא את תלות האדם במה שמחוצה לו, את היותו מודע לחסר שבו. אך האיש הזה נמצא במצב של רוויה. הוא אינו מכיר בחסרונו, בחולשותיו האנושיות. הוא מרגיש מעל כל זה, מסופק ומספיק לעצמו. הרגשה זו אינה מאפשרת לו לעמוד לפני ד' בלב פתוח ורגש, ומנכרת אותו מאחיו. הרגשה זו היא גם שתמנע ממנו את התשובה, שכולה הכרה בחולשה האנושית, בתלות ברחמי ד' ובחסדו.

עמך ונחלתך, רעבי טובך, צמאי חסדך, תאבי ישעך,

יכירו וידעו כי לד' א-לוהינו הרחמים והסליחות(מתוך הסליחות)

שנה טובה ומתוקה

הערה:פרשה זו מהדהדת ואולי מפרשת את פרשת בן סורר ומורה, שאף הוא נידון לא על מעשיו בפועל, אלא על תודעתו בהווה, שכנראה חותמת את אישיותו.

יש גם לציין את התמקדות פרשות אלה בפנימו של אדם, מ"בסתר" של ארורי פרשת כי תבוא עד "הנסתרות לד' א-לוהינו" שבפרשתנו ואכמ"ל.