חינם זה הכי יקר – ללב!

 

דברי תורה לפרשת השבוע, שופטים

מאת הרב ישראל סמט

חינם זה הכי יקר – ללב!

 

דברי הרב עוררו בקהל צחקוקים מבויישים. הכל יודעים שהחתן קנה טבעת לכלה בממון רב. מדוע שאל הרב מתחת לחופה אם הטבעת שוה פרוטה?

שאלת הרב נועדה למנוע חשש שהכלה מוכנה להתקדש רק בטבעת ששוה סכום מסויים. לכן מציינים בפניה שהקידושין נעשים רק בשוה פרוטה (רמ"א אה"ע לא,ב).

הצוחקים ראו בכך זילות של המעמד. משפחות החתן והכלה מוציאות על החתונה סכום עצום. האם ראוי שמעשה הקידושין שהוא לב ליבה של החופה, יתקיים בפרוטה אחת?

אלא שיש לשאול מהי האלטרנטיבה - טבעת ששוה יותר? כמה יותר: מאה אלף? מיליון? האם ניתן לכמת בכסף את שוויה של האהבה בין בני הזוג?

 

ספר דברים מרבה לעסוק בסתירה בין הצרכים הגשמיים לבין העולם הרוחני. כאשר עם ישראל עומד להכנס לארץ, לעבוד את אדמתה ואף להרבות רכוש, עומד הסיכון ש "... רָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ ..." (דברים ח,יד).

הפתרון שהתורה מציעה שם הוא "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל ..." (שם, שם, יח), וכסיוע לכך מצוה התורה לברך את ה' לאחר שאכלנו ונהנינו מהשפע שנתן לנו.

אם כך ביחס לאדם רגיל, המלך נמצא בסיכון גבוה יותר לכך שירום ליבו. אין די להזכיר לו את הקב"ה, ועליו לא להרבות:

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים ... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (שם יז,טז-יז).

 

לאור הסכנות שבעולם הגשמי, מפתיע לגלות שהשכר אותו מבטיחה התורה על אהבת ה' הוא חומרי:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. (דברים יא,יג-טו).

 

ובניסוחו החריף של האברבנאל (ויקרא כו): "למה זה היו יעודי התורה ושכרה כלם דברים גשמיים?"

 

התשובה לכך נעוצה בפסוקים שהבאנו ובאחרים כדוגמתם, בהם מקופלת התייחסות מורכבת ליחס בין חומר לרוח. אמנם השכר המופיע בתורה הוא גשמי, אך התורה מתארת אותו כיחס של הקב"ה אלינו. בברכה על המזון, אנחנו מודים לקב"ה על עצם העובדה שהוא נתן לנו שפע. אך התודה אינה רק על השפע, אלא גם על שזכינו לכך שה' מתייחס אלינו. השפע לו זכינו הוא חלק ממערכת קשרים שלמה. הפסוק שציטטנו קודם את חלקו מדגיש זאת בסיום דבריו:

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה."

כשהקב"ה נותן לנו, אין זו 'עיסקה' חד פעמית בה הוא נותן, ואנו 'משלמים' בברכה. הנתינה והברכה הם חלק מקשר מתמשך, מהברית שכרת עם אבותינו. במסגרת זו, הנתינה החומרית מבטאת אהבה וקשר.

על כן אין סתירה בין 'לאהבה את ה'' לבין 'ונתתי מטר ארצכם'. כשאנו אוהבים את ה' והוא אוהב אותנו, אהבתו מתבטאת בדיבור - בנתינת תורה, אך גם באופן חומרי.

 

אנו חיים בעולם חומרי, בו הביטוי לקשרים בינינו הוא לא פעם חומרי. אהבת הורים לילדיהם מתבטאת גם בדאגה לצרכים החומריים שלהם ולא רק בחינוכם הרוחני. עם זאת, כשאנו נותנים לילד לאכול, הדבר מבטא הרבה יותר מאשר הענות לצורך פיזי. הוא מבטא את יחסנו אליו כאדם שיש בו איכויות אנושיות שילכו ויתגלו; ובעיקר: הוא מגלם בתוכו את הקשר והאהבה שלנו אליו.

'מדידה' של קשר באופן חומרי בלבד, יוצרת אכזבה. הורים מצפים שילדיהם לא יתייחסו אליהם רק על פי הכסף שהם נותנים להם. הכלה בחתונה עשויה להעדיף קשר של אהבה על פני שפע חומרי. היא מן הסתם מעדיפה שאהבת החתן אליה לא תימדד בשאלת השווי הכלכלי של הטבעת. עדיפה פרוטה אחת מתוך אהבה, על פני עושר מנוכר.

אחרי הקידושין נוהגים להקריא את הכתובה. הכתובה עוסקת במערכת ההתחיבויות המשפחתית. היא מבטאת את ה'שכר הגשמי' של קשר הנישואין. בלא הקידושין שקדמו לה, היתה הכתובה נותרת כמערכת עסקית בלבד. הקידושין שמבטאים את המימד של הקשר שאינו ניתן לכימות, הופכים את הכתובה לחלק משיח האהבה.

 

חלק גדול ממה שאנו עושים נמדד בשאלה 'מה זה נותן לנו?' לא פעם שאלה זו היא המכריעה בבחירות החשובות של החיים: מקצוע, מקום מגורים וכיו"ב. ימי הדין והתשובה הם הזמן לבדוק איפה נמצא הלב, האם הכנסנו לחיים גם את מימד האהבה שכביכול אינו נותן לנו כלום, אך נותן לכל משמעות.