רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה

שם הפרשה: 
ראה

 

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת ראה

מאת יעל שלוסברג

 

http://www.iba.org.il/pictures/p595236.jpg

 

פרשת ראה פותחת בפנייתו של משה לעם ישראל

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה

 

ברכה אם תשמעו וקללה אם לא תשמעו.

ישראל עומדים ערב הכניסה לארץ ושוב, כמו בפרשת והיה אם שמוע שהופיעה בסיום הפרשה הקודמת, הם מקבלים את האפשרות לבחור בין שמיעה לדבר ד' לבין אי שמיעה. בין טוב לרע. בין ברכה לקללה.

אותה בחירה בין ברכה לקללה תינתן להם שוב בסיום דבריו של משה לעם בסוף ספר דברים, בפרשת כי תבוא (פרק כז פס' יא-כו).

 

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן... (פס' יב)

 

וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל ... (פס' יג)

 

ושוב בניסוח אחר בפרשת נצבים:

 

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (ל/טו)

 

הבחירה אם לחיות חיים שיש בהם בחירה בטוב ובחיים או חלילה בחירה ברע ובמות – ניתנת בידי האדם והוא נדרש לבחירה מושכלת בטוב. נדרש לה אך גם חופשי לנהוג אחרת כרצונו. כל אדם יכול לראות את הברכה בחייו. וגם להיפך. לפעמים צריך להתאמץ לראות ברכה וטוב וצריך לבחור להתאמץ...

 

אך הברכות והקללות של פרשתנו פרשת ראה – מיוחדות הן. אלה הברכות והקללות שיינתנו בהמשך בהר גריזים ובהר עיבל על-ידי יהושע ואותן כאמור אנו פוגשים פעמיים בספר דברים:

פעם ראשונה כאן בפרשת ראה (פרק יא פס' כו-לב)

ופעם שנייה בסוף ספר דברים, בפרשת כי תבוא (פרק כז פס' יא-כו).

בפעם הראשונה משה מדבר אל העם ומזכיר באופן כללי את הציווי לתת ברכה וקללה בהר גריזים אחרי הכניסה לארץ, ואילו בפעם השנייה משה והכהנים והלויים מדברים אל העם ומפרטים את שתים עשרה הקללות (שכנגדן - כמו שאומר רש"י - תאמרנה  שתים עשרה הברכות).

בשני המקומות מודגש כי מדובר בציווי עתידי שיש לקיימו דווקא אחרי הכניסה לארץ, בהר גריזים ובהר עיבל כפי שאכן יעשה יהושע (יהושע ח/ל-לה)

 

ברכות וקללות נוספות נאמרות ע"י משה בסוף פרשת כי תבוא, ואלה מופיעות עוד קודם בפרשת בחקותי בסוף ספר ויקרא. אם כך במה מתייחדות ברכות וקללות אלו שצריכות להינתן דווקא בארץ ישראל בהר גריזים ובהר עיבל?

 

הניסוח המיוחד של הפסוק הראשון בפרשה רומז אולי לתשובה:

 

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה

 

ראה – בלשון יחיד. לפניכם – בלשון רבים

 

וכך אומר הכלי יקר על הפסוק:

 

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז"ל (קידושין מ ע"ב) לעולם ידמה לאדם כאילו היה כל העולם מחצה על מחצה זכויות ועוונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.

לכך אמר אל כל יחיד ראה - שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מעניין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעוון היחיד."

הבחירה הפרטית של האדם, אדם מישראל, לא משפיעה רק על מעגל חייו הפרטי, אלא בכוחה להכריע את כל העולם לכף זכות (או חלילה להיפך). לא בחלל ריק פועל כל אחד ואחד מאתנו, אלא מתוך מחויבות ואחריות לסובבים אותו. גם לאלה שאיננו מכיר...

הרגע הזה בו הפכו כל ישראל "ערבין זה בזה" (בבלי, שבועות לט/א) מתרחש עם הכניסה לארץ. עד אז – אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו (ירמיהו לא/כט). מאז – "ערבין זה בזה"

רגע הכניסה לארץ הופך אותנו מקיבוץ של יחידים האחראים כל אחד לעצמו, לעם בעל אחריות הדדית ויותר מזה - בעל ערבות הדדית.

זו אותה ערבות המלווה אותנו משחר ההיסטוריה:

 

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים (בראשית מד/לב)

 

משה רבינו יכול להכין את העם לרגע הנשגב הזה בו תחול עליהם הערבות ההדדית וכך הוא אכן עושה בתחילת נאומו (דברים יא/כו) ובסוף נאומו (דברים כז/א), אך הביצוע נתון יהיה בידי יהושע רק אחרי הכניסה לארץ שכן ארץ ישראל, כמו ירושלים היא ה"עושה כל ישראל חברים".