כעדי תלבשי ותקשרים ככלה

שם הפרשה: 
עקב

דברי תורה לפרשת השבוע, עקב

מאת הרב יצחק קראוס

http://www.iba.org.il/pictures/p595236.jpg

כעדי תלבשי ותקשרים ככלה

 

בהפטרת השבוע, השניה מ"שבע דנחמתא" (שבע הפטרות הנחמה), אנו קוראים את חזון קיבוץ הגלויות של הנביא ישעיהו: "שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ חַי־אָ֣נִי נְאֻם־יְקֹוָ֗ק כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה" (מט, יח). פסוק זה מחולק לשני חלקים: בחלקו הראשון אומר הנביא הרימו את עיניכם (אין כאן המקום לבאר מוטיב נשגב זה) וראו את התממשות קיבוץ הגלויות, חלקו השני חבוי במשל "כעדי תלבשי ותקשרים ככלה", והנמשל אינו ברור. בנוסף, בין שני חלקי הפסוק מצוייה שבועה של הקב"ה: "חי אני..". פרשנים רבים ניסו לפענח חידה זו, בכיוונים שונים, וחלקם נעזרו גם בחכמת הקבלה. דוגמא מעניינת, שיש בה מן האקטואליה, מצוייה במסה שכתב הרב יצחק ניסינבוים (תרכ"ט-תש"ג), מראשוני הוגי הציונות הדתית:

והנביא המנחם הקורא בשם ה' אל ציון "הן על כפים חקתיך, חומותיך נגדי תמיד מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" הוא קורא הלאה שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך חי אני נאם ה כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה. כולם, כולם נחוצים ודרושים לך ואת כולם צריכה את ציון לקשר אליך ולהתלבש בהם "כי חרבותיך ושממותיך וארץ הריסתך כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך". החרבות והשממות וההריסות דורשות במפגיע כי ירבו יושביך ציון, יושביך העברים, כי רק אז ירחקו מבלעיך ויצאו מהרסיך ומחריביך. את זאת עלינו לזכור וימהרו הבנים-הבונים, וימהרו כל הבנים, השואפים לבנות. ואם גם ה"מבלעים" ה"מהרסים" ו"המחריבים" שהשמו והרסו והחריבו עד עתה את ארצנו הפוריה והמבריאה עד שהיתה צדה מיושב, יהפכו תחת השפעת עבודת בנינו גם הם למחיי שממות הארץ, מקימי הריסותיה ובוני חרבותיה - מה טוב לא תצר הארץ גם להם גם לנו, אדרבא! אם יצר למי שהוא המקום באיזו פנה בארצנו - "עוד יאמרו באזניך בני שכוליך צר לי המקום גשה לי ואשבה" נגש יחד לבנינה ויהיה בה מקום מרווח לכולנו. (קנייני קדם, ח"ב, ווארשא, תרצ"א, עמ' 159-158)

הרב ניסנבוים לא מבאר מהי השבועה, על איזה חלק מהפסוק היא חלה? מה משמעות הדימוי? ומדוע כביכול נזקק הקב"ה להשבע?

מענה לשאלות אלה מצוי בדברים ששמעתי מהרב צבי נריה זצ"ל. בשנת תש"מ, ראשית העלייה הגדולה מברית המועצות, וערב העלייה של יהדות אתיופיה לארץ, שמעתי ביאור נפלא מהרב נריה במסגרת שבת חתן שהתקיימה בפרשת עקב. הרב העלה את השאלות דלעיל, והדגיש את נושא השבועה. בהתייחס לגל העליה מבריה"מ הוא טען שנבואת קיבוץ הגלויות המתממשת לעינינו היא "כמעט טבעית", סיבות שונות "דוחפות" את יהודי הגלות לשוב לארצם, ולא תמיד הדחף הוא תפילת "ותחזינה עינינו בשובך לציון". כך הדבר לאורך מאה שנות ציונות אי אפשר לומר שלהט ציוני היה תמיד המניע לעלייה. לכן, הוסיף הרב, על חלקו הראשון של הפסוק אין הקב"ה זקוק לשבועה – זה יקרה. אולם על חלקו השני של הפסוק יש צורך בשבועה: "חי אני נאום ה'!". ומדוע? השאלה הגדולה היא איך יוכלו שבי הגולה, המתקבצים כאן בארץ ישראל לחיות יחדיו. אכן כולם יהודים, אבל בעלי שפה אחרת, מנהגים אחרים ומנטליות שונה – כיצד יוכלו להתקיים כאן יחד וליצור אומה אחת? על כך באה השבועה עם הדימוי, שעד עתה הוא בגדר נעלם: " כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה" (שם). שאל הרב בחיוך: הייתם פעם בחדר בו הכלה מתכוננת ומתארגנת לקראת החופה? ודאי האווירה מתוחה לקראת יציאתה לחופה, אם הכלה אומרת לה להניח כך את ההינומה, ובדרך זו להחזיק את זר הפרחים, החותנת לעתיד מצהירה שכדאי דווקא בדרך שונה, חברותיה מייעצות לה כך וכך.  אולם, וזו ההפתעה – כשהיא יוצאת "כלה נאה וחסודה" – וביציאתה נראית הכלה ככליל השלמות ואין זכר למתח שהיה לפני כן. כך הדימוי "כעדי תלבשי", פעמים שעיצוב תכשיט מלווה בדעות חלוקות של המעצבים, אולם ברגע שהתכשיט מוכן ויוצא לשוק – אין זכר למחלוקות שקדמו לעיצובו. שני דימויים אלו מורים על הפער שבין תהליך ההכנה וההערכות לבין מימושו הסופי. זו נחמת הנביא ישעיהו: "שאי סביב עינייך" – קיבוץ הגלויות יתרחש למול עינייך, ולשאלה כיצד יוכלו להתקיים יחדיו, נזקק הקב"ה לשבועה, כי זהו הנס הגדול של קיבוץ הגלויות. ומהו הנס?  אמנם התהליך יהיה מלווה במחלוקות ובמתחים שונים, אולם סופו של התהליך יהיה "כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה", (וכפי שהדגיש הרב ניסנבוים-כולם), הנחמה הגדולה לה אנו מצפים שכולם יהיו שותפים לשיבת האומה לארצה, עם דעות שונות – אבל ללא מחלקות הפוגמות בשלמות האומה. תואמים הדברים לדברי הרב קוק זצ"ל שירושלים חרבה בגלל שנאת חנם, ובניינה יתקיים ע"י אהבת חנם, לה אנו זקוקים כל כך בימינו.