המסעות ואנחנו

דברי תורה לפרשת השבוע, מסעי

מאת ד"ר חנה הנדלר

המסעות ואנחנו

פרשת המסעות שזוכה השנה לקריאה בפני עצמה, בשל השנה המעוברת, מעוררת תמיהות רבות. מדוע התורה הידועה בסגנונה המתומצת האריכה רבות בענין המסעות  בצורה מפורטת מאוד?

שאלה זו העסיקה רבים מהפרשנים. רש"י ועוד פרשנים ראו בכך הודעה על חסדיו של הקב"ה שבכל מקום הושיע ועזר להם. וכן חסד שיחסית לארבעים שנה לא נדדו הרבה. ה'ספורנו' לעומתם ראה בפירוט זה גדולתם של ישראל שהסכימו ללכת במדבר הרבה שנים כדי להכנס לארץ.

הכיוון הפרשני שהחסידות בחרה היה הפקעת פרשת המסעות מההקשר ההיסטורי החד פעמי במדבר לעבר תובנה אישית בעבודת ה' ובעבודת המידות. אמנם גישה זו אינה ייחודית לפרשת מסעי אלא לכלל פרשיות התורה, אולם בפרשה זו הרעיון בולט במיוחד.

המסעות נתפסו כסמל לחיי האדם וזאת בשל הקביעה שמקורה כבר בחז"ל כי "האדם הוא עולם קטן" וכל מה שקורה בקוסמוס בגדול מתרחש אצל האדם בקטן. ר' אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעל שם טוב,  מציין כי כל מ"ב המסעות "הם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה". כלומר חיי האדם באופן פרטי מקבילים למסעות של בני ישראל ממצרים ועד ארץ ישראל. מצרים – זה הרחם, יציאת מצרים – לידה וארץ ישראל – הגאולה, העתיד. "ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע" כלומר כל אחד מהמסעות צריך לעורר ללימוד לחיים.  לגבי הטיעון כי רוב המסעות היו בהן תקלות מסביר ר' אפרים כי למקומות אלו היה פוטנציאל חיובי מאוד אולם בשל הבנה לא נכונה והתייחסות שגויה הפכו למקומות פורענות. כך הוא מסביר לדוגמא את התבערה, מקום שבו התלוננו בני ישראל, ולכן "בערה בם אש ה'". למקום זה היה עוצמה רוחנית רבה אולם בני ישראל השתמשו בה בכיוון שלילי ולכן נהפכה לכעס, ממש כמו אש שיש בה כח חיים וכח הרס כאחד.

תובנה נוספת קשורה למשמעות הדרך, שהרי אם כל המטרה היתה רק להגיע לארץ ישראל, מדוע יש צורך בפירוט רב? מכאן מובן  שלא רק חשובה המטרה אלא גם הדרך אליה, משום שפעמים רבות לתהליך עצמו יש חשיבות ולא רק למטרה הסופית.

התהליך של המסע מלווה בחניות רבות. מדוע הן נכתבו? שהרי אם העיקר הוא הנסיעה, הדרך, ההתקדמות למה חשובות החניות? החסידות (דוגמת ר' שמואל מסוכוטשוב) ראתה בחניות פסק זמן חיוני להפנמה של ההתקדמות על מנת לצבור כח למסע הבא. החניות גם סמלו את הנפילות של האדם בתהליך ההתקדמות שלו. כמו שבני ישראל לא נעצרו אחרי החניה הראשונה, אלא המשיכו להתקדם, כך יש לראות בעצירות שמתרחשות בחיינו פוטנציאל להתקדמות מחודשת. וזה משמעוות כפל הלשון "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם" (ה'שפת אמת')

למילה 'מסעי'  צליל המזכיר סיעה , חבורה,  ומכאן תובנה נוספת של המסעות, והיא הצורך והחיוניות של "כח החבורה".  המשמעות של דיבוק חברים ושל ה"ביחד". את כפילות הלשון של מוצאיהם למסעיהם  ומסעיהם למוצאיהם, הסביר בעל 'מאור ושמש' ר' קלונימוס שפירא, כהוכחה לשיוויון בין הברואים שכן המוצא והמסע שווים בערכם.

הסבר נוסף על דרך הקבלה מתקשר להעלאת הניצוצות, שמשמעו חשיפת הקדושה האלוקית שהתפזרה בעולם החומר. לפי תפיסת הקבלה, שאומצה על ידי החסידות, לכל אדם ישנן ניצוצות שעליו ללקט מתוך העולם וזו שליחותו בחיים. פרשת מסעי מלמדת כי לעיתים אנו נוסעים ממקום למקום בשל מטרה מסויימת, אולם לאמיתו של דבר מטרתנו היא ללקט ניצוצות, כלומר לפעול באותו מקום לשם מטרה רוחנית, נפשית שלפעמים איננו מודעים אליה ('קדושת לוי' לר' לוי יצחק מברדיטשב). לעיתים אדם נקלע למקום מסויים באופן לא מתוכנן בשל תקלה או טעות, והוא חושב לעצמו "למה הגעתי לכאן? איזו טעות!"  פירוט המסעות מלמד שיש לשאול : "מה אבד לי כאן? מה עלי להעלות?" וכאשר שואלים שאלה זו מוצאים את התשובה.