שבע ספרים

שם הפרשה: 
בהעלותך

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת בהעלותך

מאת הרב ארי קאהן

http://www.iba.org.il/pictures/p595236.jpg

שבע ספרים
 

"... חמישה, מי יודע? חמישה – אני יודע! חמישה חומשי תורה, ארבע אמהות, שלושה אבות, שני לוחות הברית, אחד אלוקינו שבשמים ובארץ."
כל ילד יודע שהתורה שבכתב מורכבת מחמשה חומשים; המילה "חומש" בעצמה נגזרת מהעובדה הפשוטה והבסיסית הזאת – אך עד כמה מוסכמת וברורה היא החלוקה לחמישה ספרים? עיון בספרות חז"ל עשוי להניב תשובות פחות חד-משמעיות מהצפוי
בפירושו לספר משלי, רש"י רומז לקיומה של מסורת שונה:
חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה: (משלי ט:א)
רש"י: ז' ספרים שיש בתורה (שם)

רש"י נמנה, ככל הנראה, על האסכולה של רבי יהודה הנשיא המובאת בגמרא
כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: חצבה עמודיה שבעה - אלו שבעה ספרי תורה. כמאן - כרבי. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב)
שבעה ספרי תורה?! האם ניתן להעלות על דעתנו שנוספו או נגרעו מהספרים שקיבל משה ומסר ליהושע? מסתבר שלא זו הכוונה. הערותיו של רש"י משקפות מסורת המחלקת את ספר במדבר לשלשה "ספרים" נפרדים: הספר הראשון נפרש מפרק א' פסוק א' עד פרק י' פסוק ל"ד. הספר השלישי מתחיל בתחילת פרק י"א ומסתיים בסוף ספר במדבר. הפסוקים שבתווך מרכיבים את הספר השני, אך לפני שנעיין בספר אמצעי זה, ראוי שנדון במכלול השלם.
הספר הראשון שונה לחלוטין מהספר השלישי: מסופר בו על ההכנות לקראת הצעדים הראשונים שעשו בני ישראל במסעם מהר סיני לארץ ישראל. זהו ספר של תקווה, ציפייה, וכן של התגשמות הברית והייעוד. לעומתו, הספר השלישי משרטט כרוניקה של מעידות, כישלונות וכן של התרחקות מהיעד. אם נדמה כי תיאור זה מוגזם - שהרי בתום ספר במדבר בני ישראל עומדים על גבול הארץ והיעד הנכסף הוא במרחק נגיעה – אפשר לומר שההגזמה אינה רבה: ארבעים שנות נדודים עוברים על העם, והארץ המובטחת נותרת כיעד, כאידאל מופשט וכהבטחה לא ממומשת.
על הרקע הזה, הספר האמצעי, השני מבין שלושת הספרים המרכיבים את ספר דברים, הוא הספר המוזר ביותר מבין השלשה. הוא מורכב משני פסוקים בלבד הכוללים 85 אותיות בסך הכל :
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאך מפניך. ובנוחו יאמר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל. (י': ל"ה-ל"ו)
האם אפשר לכנות צמד פסוקים "ספר"? האם יש בהם די תוכן ומשקל להיות ראויים לתואר מכובד זה? מה מייחד דווקא את שני הפסוקים הללו
אם לא די בתמיהות הנ"ל, נוסיף עליהם את השאלה המתבקשת לגבי הופעת שני פסוקים אלה בצורה שאין לה אח ורע בתורה: שני הפסוקים מופיעים בין זוג אותיות "נ" הפוכות היוצרות כעין סוגריים. ההופעה המיוחדת הזאת מדגישה באופן ויזואלי את היותם של הפסוקים הללו נבדלים מהפסוקים הקודמים להם ואף מאלה הבאים אחריהם. הם אינם "סתם" פסוקים, וצורת הכתיבה המיוחדת דורשת מהקורא לשים לב שכאן קרה - או, אם נדייק, לא קרה - משהו גדול, חשוב, גורלי. הסוגריים ה"ויזואליים" מכוונים זרקור על הפסוקים עצמם, אך מקרינים גם על כל מה שאינו כלול בתוכם, והם מהווים מפתח להבנת הספר המיוחד והקצר העומד בלב ספר במדבר.
רוב רובם של פרשני המקרא מתייחסים למקטע שבין האותיות ההפוכות בתור "מחיצה" שבין שני הספרים האחרים, אך מתייחסים פחות לתוכן הפסוקים הכלולים במחיצה זו. אם נבחן את הפסוקים נמצא, כי הם אינם כה ברורים: ארון הברית מתחיל לנוע בפעם הראשונה, ומשה קורא אל ה' לפזר את אויביו, ולכנס את עם ישראל בהמוניו. לאיזה אויבים משה מכוון את דבריו? במילים פשוטות, משה מבקש מה' לפנות לעם ישראל את הדרך, להכין את השטח לקראת בואם הביתה במצעד ניצחון עצום -- על ידי פינוי העמים היושבים שם. אך אם נפרש כך את הפסוקים, לא יהיה מנוס מלשאול שאלות נוקבות אף יותר: מה היה סופו של מצעד הניצחון שמשה מכריז עליו כאן? הרי משה לא עמד בראש העם בכניסתם לארץ שהרי נגזר עליו למות במדבר, ונגזר על העם לנדוד עוד שנות דור עד שיזכו לעבור את הירדן. פסוקים אלו המהווים על פי חז"ל ספר שלם – מרמזים על מה שהיה אמור להיות אך לא היה !
הספר הראשון הפותח את ספר במדבר מספר על ההכנות למסע מהר סיני לארץ ישראל. הספר השלישי מספר את סיפור הנדודים במשך כ- 39 השנים הבאות. הספר השני עומד ביניהם ומרמז לנו על מה שהיה צריך לקרות באותו רגע בהיסטוריה: לאחר קבלת התורה, כאיש אחד בלב אחד, חדורי אמונה וביטחון, חמושים בחזון משותף ובציפייה לראות את הגשמת הברית שנכרת בין אבותיהם ובין הקב"ה, כל מה שנותר הוא לצעוד מרחק יחסית קצר ולרשת את הארץ. שני הפסוקים הממוסגרים הם צילום, כביכול, של הרגע הגדול והגורלי הזה. אך במקום ההמשך הצפוי, הראוי והמתבקש, בני ישראל חוטאים פעם אחר פעם, והחזון המגולם בשני הפסוקים מתפוגג.
הספר השני הוא הספר שלא נכתב, ספר שנותר ממנו רמז בלבד. הוא היה אמור להיות הספר האחרון - לא רק של התורה אלא של ההיסטוריה כולה: בספר הזה, ברית בין הבתרים וברית סיני מתקיימים, וארון העדות מתמקם על הר הבית, בבית המקדש הנבנה בהנהגת משה ואהרן. שני הפסוקים הסתומים והממוסגרים בפרשת בהעלותך הם כל מה שנותר מהספר שלא נכתב. הם מצביעים על מה שהיה צריך להיות, על מה שיכול היה להיות, אילולא בחרנו בדרך אחרת. התורה מביאה כאן – ורק כאן – את ההיסטוריה האלטרנטיבית: בפתח המסע, "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך." ובסוף המסע, 'אקורד' הסיום: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל." 
שני ההיגדים הקצרים האלה הם פסוקי הפתיחה והסיום של ספר שלא הושלם, תיעוד של היסטוריה שלא באה לעולם. הפסוק הראשון מתאר את כניסת העם לארץ כאשר משה עומד בראשם – מסע כיבוש ללא מלחמה וללא שפיכות דמים. שבו העמים שהתנחלו אז בארץ היו מפנים את מקומם ויורדים בשקט מעל במת ההיסטוריה. הפסוק השני מתאר את השלב האחרון של תהליך ההגשמה, שבו ארון הברית והלוחות שבתוכו מוצאים מנוחה במקומם הקבוע. וכל היהודים שאבדו בדרך, במשך דורות של הסתר פנים וגלות, יתאספו אל חיקה החם של עם ישראל ותורת ישראל בארץ ישראל.
למרבה הטרגדיה, כל מה שנותר מהאידיליה הזאת הם שני פסוקים – הראשון והאחרון בדברי הימים שלא היו. אך עתידים להיות. כאשר נצליח לחזור לאותו הרגע מבחינה רוחנית, אמונית וקהילתית. כאשר נשכיל לתפוס את הרגע ולהיות נכונים להגשים את הייעוד הגדול שקיבלנו על עצמנו בהר סיני, נזכה להשלים את הספר שממתין, ספון בין האותיות ההפוכות, מאז ימיו של משה רבינו
יהי רצון שנשכיל לכתוב את דברי הימים הגדולים האלה - במהרה בימינו.