ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר ל א ציוה אותם

דברי תורה לפרשת השבוע, שמיני

מאת הרב הלל רחמני

ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר ל א ציוה אותם

כמה טרחו המפרשים להסביר את חטאם של נדב ואביהו. אכן הכתוב הסתיר מאוד את העניין. ובכל זאת בפשט כתוב שהביאו אש שלא נצטוו עליה. כלומר הם עשו מעשה שכשלעצמו הוא עבודת השם, אך הם לא נצטוו עליו. יש כאן סוג של התלהבות ועשייה שאינה לפי המידה. ברור לנו שלא מדובר על חטא חמור, ובכל זאת ישנם רגעים שאפילו דבר קטן הוא מאוד משמעותי. ברגעים מסוימים מילה מסוימת יכולה להיות בעלת חשיבות רבה, או להפך, לגרום להרס רב. לעומת זאת יכול להיות שברגעים אחרים כלל לא היו שמים לב לאותה מילה. אין ספק שרגע התגלות ה' במשכן הוא רגע כל כך מרומם ונשגב, שאפשר להבין שאפילו טעות קטנה יכולה להיות מסוכנת מאוד.

ובכל זאת, מה יכול להיות המניע של הבאת אש זרה? הרב קוק בהתייחסו לעבודה זרה, מזכיר את המושג "תאוות האמונה". במבט ראשון, נראה הצירוף תאווה ואמונה די מפתיע, כי היינו מצפים שהמושג אמונה יהיה מספיק מזוכך כדי שלא יביא לקלקול. אבל בעיון נוסף ניתן להסכים שיכולה להיות למשל, תאווה להיטיב. והכוונה שמישהו מרגיש שהוא מוכרח לעזור לאחרים. ואם נחקור בדבר נראה  שההטבה אינה נובעת במקרה זה מתוך הכרה באחר והצרכים המיוחדים  שלו, אלא מתוך צורך כלשהו של הנותן. כלומר, אפשר, באופן מוזר להעניק ולתת מתוך צורך של האדם עצמו, צורך להיות נראה או צורך אחר. יש מעשה שנעשה שלא לשמה. תאוות האמונה אם כן יכולה להיות מתוך ריכוז גמור של האדם בעצמו ובצרכיו אישיים, "שלא לשמה". לעומת זאת, אמונה ראויה היא זו שיש בה מסירות אמיתית לשם שמיים, שהאדם מעניק מרצון את מה שיש לו.

 המאפיינים של פעולה מתוך תאווה הם שהפעולה נעשית כתגובה, מתוך תחושה של צורך קיומי דחוף, או אולי אפילו פחד קיומי. ואילו הפעולה הראויה נעשית מתוך מודעות ורצון עצמי חפשי, מתוך ביטחון ובחירה. הרב קוק מוסיף מאפיין נוסף, מעבר לחוסר ביטחון וחוסר חופש, הוא מציין את המוטיב של ההתפרצות. הפעולה מתוך תאווה גורמת בסופו של דבר להרס ולא לבניין של העולם. לעומתה, הפעולה הראויה נעשית מתוך שיקול ומתינות, היא מודעת לצרכים של העולם ופועלת על מנת לתקנו. כך כותב הרב קוק:

"כשבולמוס התאוה האמונית מתגברת אינה מבחינה בין אמונה הגונה לשאינה הגונה. והנפש החולה במחלתה של תאוה זו, חפצה היא למלאות את אותו החלל הנפשי שתוכן האמונה ראוי להיות מתמלא שמה, במילוי מפטם ומשביע את הנפש התאוונית, שביסודה היא התכונה המקורית של כל התאוות הפורצות וההורסות את גבוליהן, המביעות זעף ושממון בעולם, הרוחני והמעשי, באישיות היחידה ובציבור הכללי.

"כל מצותיך אמונה". המצות מקדשות את חוש האמונה. כל קדושה היא תכונה מודדת את האצילות הנפשית, ומרוממת אותה במעלות העליונות ששם הכל הוא בבנין ושכלול, אין פרץ ואין יוצאת, אין מקדיח תבשילו ברבים ואין יוצא מן השורה".    קובץ ז, קה.

המצוות מקדשות את האמונה, הן מגינות עליה מפני הנטייה של ההתפרצות, ובכך מביאות אותה להיות כוח הבונה ומתקן את העולם. נדב ואביהו, אם כן, בהביאם אש זרה פועלים בדרך של התפרצות, אמנם מעודנת ביותר, אך מסוכנת ברגע ההתגלות.

בקטע אחר, שזכה כבר לתשומת לב רבה, מזכיר הרב קוק את קיין, והפעם בהקשר עם הנצרות. גם לגבי קיין אין התורה מבהירה מדוע לא שעה השם למנחתו, ובא הרב קוק ומסביר לנו את הדברים. התגובה הקשה של קיין לסירוב של אלוקים לקבל את מנחתו מלמדת על כך שקיין בא ממקום מאוד פגיע וחלש. הוא מרוכז בעצמו ובצורך שלו, אין לו את היסוד הראוי של עבודה לשמה, לשמו של האלוקי, לשם שמיים. הוא איננו בא מתוך המסירות לעליון אלא הולך לפגוש אותו על מנת לקבל מעט הגנה. הוא "צורך" את האלוקי, הוא איננו מתעלה אליו. כך כותב הרב קוק ב"אורות":

"לא שעה ד' אֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ  מִפְּנֵי הָרִשְׁעָה שֶׁהָיְתָה בּוֹ אֲחוּזָה: אוֹתוֹ הָרֶצַח, שֶׁיָּצָא אֶל הַפּעַל אַחַר כָּךְ, הָיָה גָּנוּז וְסָפוּן בְּכחַ גַּם בְּעֵת הֲבָאַת הַקָּרְבָּן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, וְקָרְבָּן זֶה תּוֹעֵבָה הוּא, הוּא הוּא הַמַּגְבִּיר אֶת כָּל כּחַ רַע, וְהַחַטָּאת הַרוֹבֵץ עַל הַפֶּתַח הוּא מִתְגַּבֵּר וּמִתְאַמֵּץ עַל-יְדֵי רֵיחַ הַקּדֶשׁ שֶׁהוּא קוֹלֵט אֶל קִרְבּוֹ וּמְהַפְּכוֹ לִתְכוּנָתוֹ."     ישראל ותחיתו, טו.

מדברי הרב קוק ניתן גם להבין מדוע כל כך מסוכן להביא אש זרה, כלומר, להכניס אל הקודש עצמו את זרות הכוונה. הקודש הינו כוח רב עצמה ואם ניגשים אליו בלי המסירות הנכונה, אלא עם אותה חולשה הישרדותית, הקודש יכול לתגבר את הכוחות השליליים.

אין לנו גדול מאברהם אבינו, המאמין העליון, המתמסר המוחלט ההולך לעקוד את בנו ברצון ובבחירה של היענות גמורה לשם שמיים, לשמה. כמה רחוק מעשה זה מאותם עובדי עבודה זרה, שופכי הדמים, אשר מקריבים את בניהם מתוך הפחד הקיומי, הרצון לפייס את האלים, הרצון להשפיע על רוחות השמיים (כפי הדוגמה שמביא קרקגור מאגממנון) או על רוחות המלחמה (כפי שעושה מלך אדום).

כאמור, אין להשוות את טעותם של נדב ואביהוא, עליהם אומר משה "בקרובי אקדש", לאותם חוטאים, אולם ניתן בעזרת הבנת הטעויות הגדולות להבין מעט את "חוט השערה", את הטעות הדקה של חסידי השם.