על הכרובים ועל קרבת אלוקים

שם הפרשה: 
פקודי
מאת: 

   דברי תורה לפרשת השבוע, פקודי

מאת הרב דניאל מילר

http://www.iba.org.il/pictures/p595236.jpg

על הכרובים ועל קרבת אלוקים

 

 

הגמרא במסכת בבא בתרא (צ"ט, א') מבררת את סדר עמידת הכרובים שבמקדש. זה לשונה:

 

"כיצד הן עומדים? רבי יוחנן ורבי אליעזר. חד אמר -  פניהם איש אל אחיו, וחד אמר - פניהם לבית"

 

הסובר שפניהם איש אל אחיו נסמך על פסוק המופיע בתיאור מלאכת המשכן בו מפורש כי "פניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ה, ב'), והחולק עליו מתבסס על הפסוק האומר כי "פניהם לבית", פסוק המופיע בתיאור המקדש הראשון (דברי הימים ב' ג', י"ג).

מתוך כך, דנה הגמרא כיצד כל דעה תבאר את הפסוק המסייע לדעה החולקת. אמנם, אפשר היה לבאר כי השוני בתיאור היחס בין הכרובים נגזר מהשוני במקורות, שהרי בזה מתוארים הכרובים שבמשכן ובזה אלו שבמקדש. מ"מ, לא רואה הגמרא סיבה לחלק בין המקדש למשכן לענין זה כלשון הרשב"ם בביאורו לגמרא "ראויים היו ליעשות בענין אחד" (ויש כמובן להבין מה ההכרח לומר כך ואכ"מ).

כך איפוא מבארת הגמ' את ההבדל בין הפסוקים: "לא קשיא, כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום". למדנו, צורת הכרובים זה מול זה מבטאת את המתחולל בעם ישראל. היותן עושים רצונו של מקום באה לידי ביטוי ביחס ההדדי שבין הכרובים. שהרי המקדש (והמשכן, ולא כאן המקום להאריך בשווה ובשונה ביניהם) הוא המקום המרכז בתוכו את סדר הופעת החיים בעם ישראל ודרך סידור הכלים והנחתם מהווה עבורנו חלון ופתח דרכו נחשפים סדרי הכוחות הפועלים בנו באופן נכון ומושלם. ממילא, צורת עמידת הכרובים זה מול זה או זה כנגד זה מאפשרת לנו להבין את המתחולל והמתרחש בהתאמת הרצון האלוקי בעם והופעתו בפועל.

והנה, כהמשך להנ"ל, מצינו תיאור נוסף באשר לקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים כפי שמתגלה בכרובים. כך לשון הגמרא במסכת יומא (נ"ד, א'):

 

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם - ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה".

 

הנה לנו תיאור מופלא דרכו למדים אנו כי בשעת העליה לרגל היתה שעת רצון. שעה בה ישראל עושים רצונו של מקום, שעה שהקשר הוא קשר חי כקשר החי בין איש לאשתו, קשר של בנין והמשכיות, קשר של דבקות וקרבת אלוקים.

אשר על כן, עלינו לתמוה על המתואר בהמשך הגמרא ביומא (שם, ב'). כך מובא בגמרא:

 

"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובים המעורים זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו - ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו. מיד הזילום, שנאמר - 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה (איכה, א')'"

 

על כך שהנכרים לא עמדו על סוד הקשר החי בין ישראל לאביהם שבשמים, אין לתמוה. בעיניהם הנכריות, התבוננו וראו זאת בצורה גשמית וחושנית מתוך מבט של טומאה ולא של טהרה. אך התמיהה הגדולה היא על כך שבשעת החרבן, בזמן המבטא - לכאורה - את הנתק בין הקב"ה לעם, בזמן זה היו הכרובים חבוקים יחד, פניהם איש אל אחיו, מצב המבטא את היותן עושים רצונו של מקום.

הראשונים בב"ב (כגון - רמב"ן, ריטב"א, ר"ן) ציינו לדברי הרב הלוי (=הר"י מגאש) המביא מרבו (=הרי"ף) האומר כך (הציטוט, מדברי הר"ן):

 

"מעשה נסים היה בשעה שנכנסו גויים להיכל לרעה, כדי שיזילום"

 

פירוש הדברים, אמת כי בשעת החרבן לא היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, אך כדי להעצים הבוז והזילותא בעיני הנכרים, התהפכו הכרובים באופן ניסי ובכך גבר צערם של ישראל.

והנה, בדבר הר"י מגאש עצמו (בחידושיו לב"ב, שם) מובא הסבר נוסף וזה לשונו:

 

"בשעה שנכנסו עכו"ם להיכל, נמי היו מעורים במעשה נס כמו שהיו מעורים בשעה שעולים לרגל, להראות לעכו"ם מה היתה חיבת ישראל לפני המקום, אי נמי, כדי להראות ערותם לעכו"ם כדי שיזילום, שנאמר - כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".

 

שני הסברים הם. השני ("אי נמי"), זהו המצוטט בראשונים והובאו לעיל. הראשון מהו? לשונו, כאמור - "לראות לעכו"ם מה היתה חיבת ישראל לפני המקום". לא מפורט מה ענין יש בדבר. למה להראות ומדוע. האם להעצים הצער והכאב? להדגיש את עצמת החטא ועונשו לעומת המצב השלם והמתוקן?

למדים אנו מדבריו מהי המשמעות הבונה של החרבן ולמדים אנו כי הגלות והחרבן מרפאים את המחלה שקדמה לחרבן שהוא תוצאת המחלה. נקודה מרכזית זו המתבררת רבות בריה"ל (בכוזרי, לראשונה במאמר הראשון פסקה קי"ג),  במהר"ל (בפרט בספרו נצ"י), בכתבי הרב קוק זצ"ל (במקומות רבים, ובאופן שיטתי מרוכז במאמרו "למהלך האידאות בישראל", מאמר בסיסי ויסודי) ועוד, מדגישה את הנצחיות המתגלה בדרך הריחוק ובשבר, שעניינו - הכנה לבניה מחודשת כנגזר מהקשר החי והמתמיד בין ישראל לאביהם שבשמיים. עם שקרבת האלוקים אינה עצם מהותו ואינה מגדרה את חייו, יורד מבמת ההיסטוריה בעת שגמר למלא את ייעודו ותפקידו ומפנה אז מקום להתהוות לאומית חדשה האמורה למלא את העולם בכשרונות נוספים התואמים את צרכי התקופה. מה שאין כן בעם ישראל, היות והמגמה האלוקית היא הגדרת המהות של העם והיא מרכז כשרונה של האומה, ממילא - כל שלב בא להכין את השלב הבא וכל משבר בא להכין את העם ללידה חדשה ולצמיחה בריאה יותר.

 

לכן, בשעת חרבן, בשעת הסילוק - לכאורה, נפגשים אנו בקשר החי שבין עמ"י לבורא העולם. קרבת האלוקים התמידית נחשפת דווקא בעת המשבר ושופכת אור על העתיד להתרחש אח"כ במהלך הגלות הארוכה והדוויה שמכוחה יוולד עם ישראל מחדש עם כוחות חדשים שיצמיחו בעז"ה את הגאולה השלמה שאת התחלתה זוכים אנו לחזות יום יום בימינו.