שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות ועוד כתר אחד כתר שם טוב שהוא עולה על גביהן

   דברי תורה לפרשת השבוע, ויקהל         שבת שקלים

מאת הרב יובל שרלו

שני מקורות יסודיים עוסקים בכתרים בהם עוטר עם ישראל. ראשון בהם מופיע בדברי הרמב"ם: "...בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות כתר כהונה זכה בו אהרן...כתר מלכות זכה בו דוד ...כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו הא למדת שכתר תורה גדול משניהם". בדברים אלה מעצים הרמב"ם את מצוות תלמוד התורה לרוממות העליונה ביותר. כתר תלמוד תורה הרי הוא גבוה יותר מכתר מלכות ומכתר כהונה.

ברם, במדרש תנחומא בפרשת השבוע מעומתים כתרים נוספים: "שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות ועוד כתר אחד כתר שם טוב שהוא עולה על גביהן...".כתר שם טוב הוא העומד מעל שלשתם. המעיין היטב ישים את לבו כי אין מדובר בסתירה לשלוש הכתרים האחרים. מדובר בהדגשה יתרה של השם הטוב של האדם. בין אם הוא מלך, בין אם כהן, ואפילו אם הוא תלמיד חכם – מעל ראשו אפשר שיהיו שני כתרים. אפשרות אחת היא ששלוש הכתרים האלה לא ילוו בכתר שם טוב. הוא יהיה אמנם מלך כהן או תלמיד חכם, אך הדברים לא יביאו להיותו בעל כתר שם טוב. אפשרות שניה – המועדפת כמובן – היא זו שתעטר אותו בכתר החשוב מכולם: כתר השם הטוב.

מה גדלותו של כתר זה ? ניתן לדבר על שתי משמעויות. הראשונה היא שאת שמו הטוב מעניקים לו הבריות. המדרש מקבל את הבריות כאמת מידה. ניכרים דברי אמת, ויש מעין יכולת נבואית בציבור עצמו לדעת מי ראוי שיהיה לו שם טוב ומי לא. הציבור יודע לקרוא את הפנימיות האמיתית, והוא המזכה את האדם בשמו הטוב. שמו של האדם לא נקנה לא בספינים למיניהם, במניפולציות או בהעמדת פנים. שמו הטוב נקנה על ידו לאחר שנים של מוסריות, צדק, פתיחות, רגישות לבריות, מסירות זמן ונפש ועניינים אחרים אשר הבריות לומדים דרך התנהגותו החיצונית על עולמו הפנימי.

משמעות שניה של שמו הטוב של האדם היא השם שמוענק לו באופן פנימי. אין מדובר בהסכמה ציבורית כלשהי, אלא בדבר מה היונק ממנו ומאישיותו. שם זה ניתן לו על ידי ריבונו של עולם. הוא נובע מכך שאין פער בין תוכו לברו. אדם זה אינו מזייף, אינו מעמיד פנים, אין בו עולמות של חנופה ושל שקר, אלא מי שראוי לשם הטוב העולה מתוך עצמו.

המדרש אפוא מעביר את המוקד מהמסגרת אל התוכן. כהונה מלכות ואפילו תלמוד תורה הם בראש ובראשונה מסגרת חיים. ממקורותינו למדנו כי מסגרת זו עלולה להתדרדר חס ושלום למושחתת שבעולמות. בני עלי לימדו אותנו מה אפשר שיתרחש בין כתלי המשכן בשעה שכהנים שאינם ראויים משמשים בו; מלכי שומרון לימדו אותנו מה אפשר שיתרחש בארמנות הרשע של ממלכת אפרים; אחיתפל לימד אותנו מה אפשר שיתרחש בעולמה של תורה. על כן אין אנו מובטחים כלל וכלל בשמו הטוב של אדם מעצם היותו מוסמך מכוח מסגרות אלה. מסגרות אלה מאפשרות גדלות רוחנית עליונה אך אינן מבטיחות. מימוש האפשרות מוטל על המבקש לרכוש את שמו הטוב. הוא צריך לעמול הרבה כדי לזכות בשם זה – לא כמבקש הנאה וגאווה לעצמו, שאלה עניינים מאוסים, אלא כמי שמבקש למלא את ייעודו בעולם הזה, ולהיות בעל שם טוב. שם זה נרכש בחתירה מתמדת להתנהגות מוסרית, צנועה, קדושה ובריאה, והוא מהווה את אחד מייעודי האדם בעולם.