"בעדי עדיים"

שם הפרשה: 
כי תשא
מאת: 

ב"ה

דברי תורה לפרשת השבוע, כי תשא

מאת ד"ר תמר מאיר

http://www.iba.org.il/pictures/p595236.jpg

"בעדי עדיים"

 

בפרק לג בפרשתנו מתואר דין ודברים בין הקב"ה למשה, בעקבות פרשת העגל. פתיחת דבריו של הקב"ה לישראל היא בלשון של כעס ותוכחה, ובהצהרה כי אמנם יקיים את הבטחתו להביא את ישראל אל הארץ, אך לא הוא ילך עמם, כי אם מלאך.

דברים אלה מעוררים תגובה של צער ואבל אצל העם: "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו"

וכפי שמדגיש מדרש שיר השירים רבה (א):

"שכל צרות שבאו עליהן במעשה העגל לא נתאבלו, כיון שאמר להם משה כי לא אעלה בקרבך, מיד וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו"

תגובת האבל של העם גורם לכך ש"לא שתו איש עדיו עליו" – לא שמו עליהם את תכשיטיהם. מפרשים שונים מסבירים כי מדובר בתגובה המבטאת אבל. ואולם, מדוע מכל תגובות האבל האפשריות בוחר הכתוב להדגיש דווקא את הויתור על התכשיטים?

העדיים מקבלים מקום מרכזי גם בפסוקים שלאחר מכן:

(ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ:

(ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב:

 

מה הם , אם כן, אותם עדיים?

הפירוש הפשוט הוא שמדובר על תכשיטים: ישראל התקשטו לכבוד מעמד הר סיני. בתחילה לא הורידו את תכשיטיהם, אך גם לא שמו תכשיטים נוספים. בעקבות דברי הקב"ה למשה, הורידו מעליהם את תכשיטיהם שהיו עליהם מאז מעמד הר סיני (האברבנאל, שם).

האברבנאל משווה מצב זה למצבה של אישה שבעלה נמצא בצרה:

"כי קרה להם כמו שיקרה לנשים הנשואות שכאשר יקרה חולי ומקרה רע לבעליהן לא ישיתו עליהן מה שהיה להם קודם זה כי איך יתכן שתתקשטנה בעדי עדים בהיות בעליהן בסכנה וצרה. וגם העדים שיהיו עליהן לא תסירו אותם מעליהן פה יהיה סימן אבלות ואלמנות."

 

ההקבלה הסמלית למערכת היחסים שבין איש לאשתו מצויה גם בדברי רבינו בחיי (המתבססים ככל הנראה על המדרש בשמות רבה מו):

"ומה שאמר "ולא שתו", כי כיון שהופשטו מכבוד השכינה שהיה מחופף עליהם הפשיטו את עצמם מן העדי שלהם, שכן מצינו הכתוב שהמשיל סלוק השכינה להפשטת הבגד, הוא שאמר הושע: (הושע ב, ה) "פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה", יאמר: פן אפשיט מישראל כבוד שכינתי שהיו מלתבשים בה, וישארו ערומים ממנה כמו שהיו עד שלא נתנה תורה, הוא "כיום הולדה"..."

 

שימת תכשיטים על אישה מבטאת הכנתה לנישואים. כך בסיפור רבקה ועבד אברהם בבראשית כד, וכך גם בתאור הסמלי של הנולדת ביחזקאל טז:

(ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים

 

לאור זאת, מובן מדוע נטו חז"ל לייחס לעדי משמעויות סמליות נוספות. אין הכוונה בהכרח בתכשיטיהם הממשיים של ישראל, כי אם בתכשיט המטפורי, השראת השכינה, הביטוי לקרבה שבין הקב"ה לישראל.

הגמרא בשבת פח ע"א מפרשת את העדי ככתרים שקשרו מלאכי השרת לראשם של ישראל בזמן מתן תורה:

"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו. בחורב טענו - כדאמרן, בחורב פרקו - דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו'."

 

במדרש איכה רבה (בפתיחתות) מובאת דעתו של רשב"י כי העדי הינם כלי מלחמה מיוחדים שזכו להם ישראל בשעת מתן תורה:

"תני רשב"י כלי זיין היה לישראל בסיני והיה שם המפורש חקוק עליו, וכשחטאו נוטל מהן, הה"ד (שמות ל"ג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, כיצד נוטל מהן ר' איבו ורבנן, ר' איבו אמר מאליו היה נקלף, ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו"

 

דעות אחרות במדרש הן העדי היה שם המפורש (מדרש תהלים קג), שהעניק להם חירות ממלאך המוות (שמו"ר מה ב). הגנה מיוחדת זו הוסרה מעליהם לאחר חטא העגל.

וכן, כי הכוונה היא לתפילין, אות לברית שבין ישראל לקב"ה:

"מה כתיב למעלה (שמות לג) ויתנצלו בני ישראל את עדים, ר' חנין דציפורין אמר עטרה שנתן בראשם, שנאמר (יחזקאל טז) ועטרת תפארת בראשך" (שמו"ר מה, ב)

 

דעה נוספת מביא רבינו בחיי (בשמות כד) בשם רבינו חננאל, ולפיה העדי הם המלבושים עליהם הוזה דם הברית:

"(ח) ויקח משה את הדם ויזרוק על העם. הזה הדם עליהם כדי שיכנסו בברית עם הקדוש ברוך הוא בדם, ואותו כתם הדם שעל בגדיהם קרא הכתוב (להלן לג, ד - ו) "עדי" לפי שהיה עדי להם וכבוד גדול, והיה להם עדות ואות שנכנסו בבריתו של הקדוש ברוך הוא, ועל כן כשחטאו בעגל ועברו על הברית אמר להם: (שם, ה) "הורד עדיך מעליך". כלומר שיסירו מעליהם אותם הבגדים שהיו עדי להם, וזהו שאמר: (שם, ו) "ויתנצלו בני ישראל את עדים", אותם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית שהיה עדות ואות בין הקדוש ברוך הוא וביניהם, ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עמהם ברית בדם רמז להם אם אתם מקיימים את התורה מוטב, ואם לאו הריני מתיר דמכם לכרת ולמיתה, זה כתב רבינו חננאל ז"ל."

 

לאור האמור לעיל, ניתן להציע כי חטא העגל גורם למעשה ליצירת התהליך ההפוך לזה שהתרחש ביציאת מצריים: ביציאת מצריים נוצר הקשר בין עמ"י והקב"ה כקשר של ברית ונאמנות בין איש לאשתו. כפי שמתאר יחזקאל, חלק מן הביטוי לקשר הוא שימת העדיים. ואמנם, ביציאת מצריים לקחו הנשים כלי כסף וכלי זהב אישה משכנתה. גם שם מופיע הפועל "התנצלו". דם המסמל את הגנת הקב"ה על עמו ממוות, הופיע הן על מזוזות הפתח. חלק מן התהליך של יצירת הקשר בין ישראל לקב"ה הוא שימת התכשיטים, כפי שמבוטא באופן סמלי ביחזקאל.

במעמד הר סיני התחזקה הברית אף יותר: ישראל 'לובשים' מעטה רוחני, המלאכים עונדים עדיים-כתרים לראשיהם. גם הגנה מיוחדת ממוות מוענקת להם: באמצעות כלי נשק מיוחדים והשם המפורש.

חטא העגל גורם לנסיגה: ה'בגד' הרוחני שהשיגו נלקח מהם, התכשיטים שהופיעו הן ביציאת מצרים הן במעמד הר סיני כבר אינם מתאימים. ישראל הם כאישה המושלכת מעל פני בעלה, וממילא אינה זכאית יותר לתכשיטים. מכיוון שכך, גם ההגנה סרה מהם: הם אינם ראויים לשמירה וההשגחה האישית של הקב"ה, ודמם של החוטאים הותר.

 

מתוך משבר אמון רוחני זה פונה משה אל הקב"ה בבקשה "הראני נא את כבודך". חדש את הקשר הקרוב והאינטימי איתי, ובאמצעותי עם כל עמך ישראל.

ואולם, לאחר חטא העגל האפשרות להשראת שכינה בהתגלות ישירה לכל העם נפגמת. במקומה, יאלצו ישראל להסתפק בהשראת שכינה באמצעות המשכן, באמצעות משה כמתווך, ובאמצעות מצוות אחרות. דבריו של הספורנו בויקרא יא מבטאים זאת היטב:

"זאת החיה אשר תאכלו. הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך (שמות כ, כא) כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם (להלן כו, יא) מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו כי לא אעלה בקרבך (שמות לג, יב - טז), והשיג משה רבינו בתפלתו (לעיל ט, כג) איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל וירא כבוד ה' אל כל העם ואל ירידת אש מן השמים (שם כד) ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתקון המזונות והתולדה."

 

לעתיד לבוא, תושג הקרבה המחודשת, המבוטאת אף היא בעדיים:

ואשר חרב גאותך, אמר לו הקדוש ברוך הוא משה עתיד אני ליתן להם לישראל אותו זיין שניטל מהם בחורב כענין שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, בשבועה נשבעתי ועתיד אני להחזירו להם כענין שנאמר (ישעיה מט יח) חי אני נאם ה' כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה. (ספרי דברים שנו)