מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ (שמות כה,ב)

   דברי תורה לפרשת השבוע, תרומה

מאת הרב ישראל סמט

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ (שמות כה,ב)

 

בשנים האחרונות עולה במדינה השאלה ממי לוקחים כסף. לכאורה מה שאלה היא זו? מי שרוצה לתת – שיתן! מדוע נגביל את עצמנו מלקחת כסף מאדם או גוף כזה או אחר?

אלא שהמציאות מלמדת שנתינה – השפעה בצידה. כאשר אנחנו נוטלים כסף ממאן דהו, הנותן גם מבקש לעצב משהו מן המקבל על פי רעיונותיו. די להזכיר את שאלת התרומות מנוצרים, את פרשת חוק העמותות הנידון בימים אלה ממש ועוד.

 

והנה בפרשה שלנו קובעת התורה שיש ליטול למשכן 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו'! האמנם מכל אחד?

הזהר הקדוש קובע (שמות קצה,א; במד' רלז,ב), שאמנם בתחילה רצה הקב"ה שגם ה'ערב-רב' שהסתפחו לישראל ביציאת מצרים יהיו שותפים בבנין המשכן. על כן נטלו נדבה מכולם. אך יותר מאוחר עשו ה'ערב-רב' את העגל, וגרמו למוות והרג בישראל. אז ציווה הקב"ה שרק ישראל יהיו שותפים בבנין המשכן "קחו מאתכם תרומה" (שמות לה,ה).

לפי דברי הזוהר הנסיון לשתף את ה'ערב-רב' בבנית המשכן לא צלח. הם שעשו את העגל ועל כן לא היו זכאים להיות שותפים.

 

האר"י הקדוש הרחיב את הדברים, ובאר שמראש היה ויכוח בין משה לבין הקב"ה בשאלה האם להעלות את ה'ערב-רב' ממצרים. "וגם ערב רב עלה אתם ... רצה משה להעלותם אך הקב"ה ראה שהנה עדיין לא היו מתוקנין וראויין ולא היה רוצה להוציאן עדיין." (לקוטי תורה פרשת מקץ).

משה רבינו הרועה הנאמן, לא הסכים לאבד אף כבש מהצאן. גם את אלה שאינם ראויים. גם אם הם מעכבים את העדר כולו.

 

חילוקי הדעות אותן מתאר האר"י, בין הקב"ה לבין משה רבינו, ממשיכים ללוות את עם ישראל עד היום.

 

בזמן הבעל שם טוב, נתגלעה מחלוקת גדולה בין חכמי ישראל, כיצד לנהוג עם הפרנקיסטים – תלמידיו של יעקב פרנק. פרנק היה ממשיכו של שבתאי צבי, והמחלוקת עם תלמידיו היתה חזקה כל כך, עד שהמירו את דתם.

 

".. אותה כת הארורה הידוע שיצאו לגמרי מכלל ישראל בגודל רשעתם ועברו על כל התורה וטמאו את ישראל כי הרבה נשמות נתפסו ברשת טומאתם ומחמת זה הכריח אותם הגאון הקדוש מוהר"ר חיים כהן ז"ל שיצאו מן הדת לגמרי.

אעפ"כ מרן הקדוש האר"י הבעש"ט ראה בעת עליות נשמתו למעלה שהשכינה מיללת עליהם והתרעמה ואמרה שכל זמן שאבר דבוק מעט אולי יש תקוה וכעת נחתך לגמרי" (רי"א מקומרנא, היכל הברכה דברים כח,נז).

 

ר' חיים כהן רפופורט המוזכר, היה רבה של לבוב, שכדבריו של הרב מקומרנא "הכריח אותם ... שיצאו מן הדת לגמרי". עוצמת החרמות וההלשנות על הפרנקיסטים שנעשו בהנהגתו היתה כה חזקה עד שלא נותרה בידם ברירה אלא להמיר את דתם. לבעל שם טוב היתה עמדה אחרת. הבעש"ט סבר שאסור היה לחתור להוצאת הפרנקיסטים מכלל ישראל. 'עליית נשמתו' של הבעש"ט לשמים, ארוע שתואר על ידיו, התרחשה בעיצומו של המחלוקת המרה עם הפרנקיסטים שגרמה לשרפה של ספרי התלמוד. אפילו אז שמע הבעש"ט בשמים שהשכינה מתרעמת על הסבורים שצריך 'לחתוך את האבר' בעודו 'דבוק מעט' כשיש לו עדיין תקוה.

נשים לב: הויכוח בין ר' חיים כהן לבין הבעש"ט הוא בין שני צדדים המודעים למחיר. החשש מפני השבתאים וממשיכיהם הפרנקיסטים גדול כל כך, שרבים סברו שאין ברירה אלא להוציאם מכלל ישראל. לשם כך הותר דמם של הפרנקיסטים והותרה מסירתם לידי הגוים על מנת שיהרגום או שיאלצו אותם להתנצר. הבעל שם טוב היה מודע היטב לסכנה הרוחנית הנובעת מהפרנקיסטים, ואף על פי כן סבר שאין לרחקם. מה חשב הבעש"ט שיוכל לעשות עם כת הפרנקיסטים?

 

בהמשך הספר, כותב האדמו"ר מקומרנא (לקט אמרי פנינים , בסוף חומש היכל הברכה, רח' ע"ב):

ומחמת שמשה רבינו קירב את הערב רב, ... וראה שאין להם תקנה, על כן שיבר את הלוחות, והמשבר כלים בחמתו וכו' (שבת ק"ה ב) ובזה הוציא את הרבים ידי חובתן כיון שהוא גם כן נתחייב בדבר, ועשו כולם תשובה על ידי אחדות עם משה רבינו ע"ה והעלה את כולם וכו'

 

נבאר את דבריו. משה רבינו אכן קירב את הערב רב, כפי שביאר האר"י הקדוש. הדרך בה בחר משה רבינו להתמודד עם מעשה הערב רב היתה לשתף את עצמו עמהם. שיבור הלוחות יש בו ממד של עבודה זרה. חז"ל אמרו (בבלי שבת קה,ב):

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: ... המשבר כליו בחמתו... - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד.

דווקא במעשה שיבור הלוחות שבא כתגובה לחטא החמור אותו חטאו ישראל, יש ממד של עבודה זרה!

אלא שכיון שגם משה 'נתחייב בדבר' – כלומר נמצא גם בו מימד של ע"ז, יכול היה לעשות עליו תשובה. מתוך האחדות שהיתה למשה עם כלל מונהגיו יכול היה להעלות את כולם. לפי דברי הבעל שם טוב, ידע משה לא רק להוציא את ה'ערב רב' ממצרים, אלא גם להעלותם מחטא העגל!

 

ניכרת כאן התכנית להחזרת עם ישראל בתשובה: אחדות בין המנהיג לעם, יכולה להעלות את כולם. ובתנאי שהמנהיג יודע לזהות גם בתוך עצמו את המימד הבעייתי ולתקנו.

לדאבון לב, לא כך קרה עם הפרנקיסטים. רבים מהם השתמדו, ולפי עדות נינו של הבעש"ט, ר' נחמן מברסלב, הביא הדבר למותו של הבעל שם טוב. (ליקוטי מוהר"ן קמא רז).

 

בשפה שבה פתחנו נאמר: הבעש"ט סבר שאפשר שהפרנקיסטים יחזרו להיות חלק מן הכלל; אף הם יהיו שותפים בבניין בית המקדש.

כמובן שאין להסיק מכאן מסקנה מעשית בשאלה ממי לקחת כסף וממי לא, את מי לשתף בבנין ואת מי לא. אך מכל מקום השאיפה צריכה להיות ברורה: כל יהודי הוא שותף.

גם ביחס למי שאינו יהודי השאיפה היא להגיע ליום בו יתקיימו דברי הנביא ישעיהו (ס,ה-ז):

אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ. שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת ה' יְבַשֵּׂרוּ. כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר.

 

כפי שהיה בימי שלמה, עתידות אומות העולם ליטול חלק בבנין בית המקדש. ביום בו יתקיימו דברים אלה, נזכה לבנות את בית המקדש מתוך שותפות מלאה של 'כל אשר ידבנו לבו'.

אין זה מפתיע לגלות שתורת החסידות על אף ההתנגדות החריפה אליה, הצליחה להתפשט בישראל. עם ישראל ידע לזהות בבעל שם טוב ובממשיכיו את הדמות המסותרת של הרועה הנאמן, שאינו מוותר על אף יהודי.

 

בשולי הדברים נזכיר כמה שורות מתוך שירו של ח.נ. ביאליק 'למתנדבים בעם', שאפשר שלא בכדי זכה לתואר 'המשורר הלאומי':

לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!

בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!

בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!