משה רבינו – משה מורינו

דברי תורה לפרשת השבוע, בא

מאת ד"ר רבקה רביב

פרשת בא

משה רבינו – משה מורינו

(לע"נ מו"ר הרב יהודה קופרמן זצ"ל, מייסד מכללה לבנות בירושלים, שהלך לעולמו  בשבוע שעבר)

התרגשות גדולה אוחזת אותנו לקראת פרשת בא – עם ישראל מקבל לראשונה מצוות. המצוות הנזכרות בחומש בראשית (כמו פרייה ורבייה, איסור רצח, אבר מן החי, ברית המילה ודין גיד הנשה) נחשבת מצוות פרטיות, ורק החל מפרשתנו נחשבות המצוות כמצוות לכל העם. רש"י כבר הטעים בפירוש הראשון שלו לבראשית שראוי היה לפתוח את התורה בפרשת בא: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם' (שמ' יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל".

   מכאן ועד סוף חומש דברים ניווכח בשלושה מרכיבים של העברת התורה לישראל: נתינת התורה, אמירת התורה לישראל וכתיבת התורה. אילו שלושה שלבים שאינם נעשים בו זמנית. בפרשת בא יש הדגמה מאד מעניינת של שני השלבים הראשונים. בפס' א-ב בפרק יב ה' אומר את מצות החודש למשה ואהרן. והחל מפסוק ג הוא מצווה עליהם להעביר לבני ישראל את מצוות חג הפסח. ה' פותח בדיני הפסח שיתקיים במצרים: " ...בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת [...] וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (יב, ג-יא). ובהמשך הוא קובע את החג לדורות: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי" (שם, יד-טו). סדר נתינת התורה הוא אם-כך ציווי על פסח מיוחד שהם אמורים לחגוג במצרים, חג בן יום אחד, שההכנות אליו מתחילות בי' ניסן. ולאחריו ציווי לחגוג פסח לדורות במשך שבעה ימים, שיכלול בנוסף לקרבן הפסח גם אכילת מצות ואיסור חמץ.

   כעת הזירה עוברת למשה המורה – איך הוא העביר את דברי התורה לתלמידיו (עם ישראל)?

   משה אסף את הזקנים נציגי העם (שם, כא) ולימד אותם על מצוות הפסח שעליהם לחוג במצרים. הוא לא לימד את "כל החומר" ואת רוב מצוות פסח דורות (מצוות וחמץ) הוא "דחה" לשיעור הבא לפרק יג, רק לאחר שהם יחוו בעצמם את אכילת המצות במצרים. יתר על כן, משה הכניס אלמנט פדגוגי: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ [...] וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל (שם, כה-כז). רק לאחר מכת בכורות והקריאה של פרעה לצאת ממצרים חזר משה והשלים פרטים הנוגעים לאכילת קרבן הפסח – המילה כתנאי לאכילת הפסח (פס' מג-מד), החיוב לאכול בבית ואיסור שבירת עצם (פסוק מו).רק בפרק הבא גילה משה לעם ישראל את אופיו של החג לדורות (מצות וחמץ) ומצוות נוספות הקשורות ליציאת מצרים, שהתורה לא גילתה לנו את נתינתן למשה: דין בכורות שהוא כנגד מכת בכורות ומצות התפילין שהיא כנגד "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (יג, טז). גם בפרק זה יש תשומת לב לדרך בה יש להעביר את התורה לבנים – "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא" (שם, ח); "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר" (שם, יד).

   אפשר להסיק מהבדלים בין הציווי מה' לבין הדרך בה משה מלמד את ישראל מספר מסקנות, והעיקרית היא: לא את הכל התורה כותבת וחלק נאמר בעל-פה. או בלשונו של רמב"ן: "הפרשה הזו מקצרת" (רמב"ן, שם יב, כא). ובוודאי שיש מצוות, כמו דין בכורות, שה' גילה למשה והתורה תיארה לנו רק את אמירת הדין לישראל. ובכל זאת, גם מן הדרך בה התורה מתארת לנו את הדברים ניתן ללמוד. או כמו שהיה רגיל מו"ר הרב יהודה קופרמן זצ"ל להרעים בקולו הנעים בכל שיעור: "מהי הפונקציה של הפשט" - מה הקב"ה רצה ללמד אותנו מן הדרך בה הדברים כתובים בתורה?

   נציע בזהירות, שהתורה באה ללמד אותנו איך ללַמֵד תורה, איך להיות מורים טובים – לא ללמד את "כל החומר" בבת אחת; תמיד כדאי לחפש את הנסיבות המתאימות מתי ללמד ואת מה ללמד. עדיף לדחות את לימוד דין בכורות ודיני מצות וחמץ רק לאחר שהתרחשה מכת בכורות, ובני ישראל חוו בעצמם את אכילת המצות והעדר החמץ; חשוב להבין גם שמסירת התורה היא משימה פדגוגית – אנחנו מצווים לעמוד מול צאצאינו ולהסביר להם את טעמן של המצוות. שלושה בנים מתוך ארבעה כתובים בפרשתנו (ומאוחר יותר הפכו אותם חז"ל לארבעה מודלים של תלמידים) ולכל אחד מהם יש לפנות בדרך שונה.

יהי רצון שנזכה להיות מורים טובים !