נאום יהודה – נאום של תשובה

ב"ה

דברי תורה לפרשת השבוע, ויגש

מאת ד"ר נעמה סט

נאום יהודה – נאום של תשובה

רבות עמלו פרשנים, קדמונים וחדשים, להבהיר מה היה בו בנאומו של יהודה בפני יוסף, שגרם ליוסף להתוודע לאחיו. באופן פשוט בדבריו של יהודה למשנה למלך מצרים הוא פורש תחינה ובקשה, שישחרר את בנימין, הבן הצעיר, כדי שאביהם הזקן לא ירד ביגון שאולה. כך ניתן ללמוד מפתיחת דבריו: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (מד, יח).

אולם, כבר עמדו על כך שלשון הכבוד ותחנונים מגלה רק רובד אחד בדבריו של יהודה, ובעומק דבריו "היה מדבר אחת קשה ואחת רכה" (תנחומא (ורשא) ויגש, ה). ברובד הסמוי של דבריו יהודה מעביר מסר תקיף, ולפיו אם ייפגע אביהם, תהא זו אחריותו של זה הניצב מולו ומקשיח את ליבו לנוכח בקשת האחים.

המדרש (שם) פותח לנו צוהר אחר לפרשנות נאומו של יהודה ותגובתו של יוסף. המדרש מתאר תמונה שונה מזו העולה מפשט הפסוקים. אין הוא מתייחס לדבריו של יהודה כמונולוג שנשא יהודה, אלא מתאר דו-שיח שהתרחש לכאורה בין יהודה ליוסף (אולי כהמשך לדו שיח שהתרחש ביניהם בפסוקים טו-יז הקודמים לנאום). וכך מתאר המדרש את שהתרחש בעת נאום יהודה:

אמר ליה יהודה ליוסף: תדע שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות, בתחילה אמרת לנו מרגלים אתם, שניה אמרת לראות את ערות הארץ באתם, שלישית גביע גנבתם... אם אני אוציא חרבי מנרתיקה אמלא כל מצרים הרוגים.

אמר ליה יוסף: אם תוציא חרב מנרתיקו אני כורכו על צוארך.

אמר ליה יהודה: אם אפתח את פי אבלע אותך.

אמר ליה יוסף: אם תפתח פיך אני סותמו באבן...

עד כאן נראה כי המדרש מעלה לרובד הגלוי את מה שמצוי ברמז בפסוקים – יהודה נראה כמבקש, כעבד המתחטא לפני אדונו, אך למעשה דורש בתקיפות את שחרור בנימין. אולם בהמשך הדברים נראה כי חל שינוי מהותי:

אמר לו יהודה: דין שקר אתה דן אותנו.

אמר לו יוסף: אין לך דין שקר כמכירת אחיכם.

אמר לו יהודה: נורא דשכם דליק בלבי [=אש של שכם דולקת בלבי].

אמר לו יוסף: נורא דתמר כלתך אנא מטפי [=אש של תמר כלתך אני מכבה]...

אמר לו יהודה: עכשיו אני אצא ואצבע כל שווקים שבמצרים בדם.

אמר לו יוסף: צבעים הייתם מימיכם, שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרף טרף.

המדרש מספר לנו כי על טענותיו של יהודה משיב לו יוסף באזכור חטאיו: במכירת יוסף שנעשתה בעצתו, בחטא תמר ובתרמית שבצביעת כתונת יוסף עת הראוה ליעקב אביהם. (על אחריותו האישית של יהודה למעשים אלו ועל הקשר שביניהם עמד המדרש גם במקום אחר - בראשית רבה פרשה פד, יט: אמר ר' יוחנן: אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת 'הכר נא' חייך שתמר אומרת לך 'הכר נא'.)

נחמה ליבוביץ בעיוניה לפרשה מבארת ומזכירה שדרכו של המדרש בשימוש בדו שיח בין שתי דמויות מאפשרת להציג את ההתחבטויות של אותה הדמות עם עצמה ומצפונה. אף כאן נראה כי המדרש אינו מתכוון לומר כי יוסף אמר ליהודה דברים אלו בשעת נאומו, שהרי בשלב זה טרם התגלה והריהו שליט מצרי שאינו מכיר את עברו של העומד מולו. אלא בא המדרש ללמדנו כי יהודה עצמו הוא זה שתוך כדי דבריו ליוסף נזכר בחטאיו, וספקות עולים בליבו אם ראוי הוא לכך שבקשתו תענה. הדרישה הראשונית של יהודה, לאור דברים אלו, אינה מן האיש המצרי העומד מולו, אלא מעצמו.

על פי פרשנות זו נראה כי יוסף בוחר להתוודע לאחיו לאחר שהוא רואה כי יהודה, כנציג האחים, מכיר בחטאים מן העבר ומתוך חיבוטי נפש מבקש כעת לתקן. לאחר שעבר יהודה שלבים אלו והוסיף עליהם יישום מעשי בהתנדבו להיאסר תחת בנימין, נוכח יוסף כי ניתן עתה לנסות ולגשר על התהום שנפערה.