'הוציאוה' ותשרף'

שם הפרשה: 
וישב

דברי תורה לפרשת השבוע, וישב

מאת ד"ר מירב (טובול) כהנא

http://www.iba.org.il/pictures/p595236.jpg

הוציאוה' ותשרף'

 

 

העיון בפרשיות ספר בראשית מבעד לעיניים הלכתיות מעלה תמיהות הלכתיות וניסיונות שונים ליישבן. באופן כללי ניתן לחלק את הפרשנים המתייחסים לנושאים ההלכתיים לשתי אסכולות: אחת, טוענת שאין מקום כלל לתמיהה, שכן ההתרחשות היא לפני נתינת התורה, והאבות אינם מחויבים לקוד ההלכתי שיינתן לעם במעמד הר סיני; שנייה, מניחה מראש שמעשיהם ופועלם של האבות הולמים את הידע ואת המציאות ההלכתיים הידועים לנו, אע"פ שעדיין לא ניתנה תורה.

ננסה להתחקות אחר הדיון של הפרשנים ביחס לעונשה של תמר.[1] "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בר' לח, כד). בשלב שבו נודע שתמר בהיריון, יהודה אינו יודע שהיא מעוברת ממנו, ופוסק שיש להמיתה בשרפה, שכן לאחר מות בעליה הראשונים, בניו של יהודה, היא מיועדת לבנו השלישי – שלה.

הפרשנים ההלכתיים שואלים מדוע עונשה של תמר הוא בשרפה דווקא? עונש מוות בשרפה בתחום של זנות מופיע במקרא בשתי קטגוריות: (א) "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם" (ויק' כ, יד) – איסור משכב עם אישה ועם בתה. חז"ל הרחיבו את היסוד הזה לאיסורי עריות נוספים: "יש בכלל אשה ובתה – בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו" (סנה' ט, א); (ב) "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויק' כא, ט). על פניו תמר אינה מתאימה לאף לא אחת מהקטגוריות. אין כאן ביאה מאיסורי העריות הנזכרים, והיא אינה בת כוהן.

רשב"ם (ברא' שם) בפירושו מייתר את התמיהה על עונשה של תמר, והוא כלל אינו מתייחס אליה, שכן לדבריו המנהג באותה תקופה היה ששומרת יבם שזנתה מתחייבת בשרפה, שלא כדין המקראי המוכר לאחר מתן תורה. ממילא אין להקשות מההלכה למעשה.

הרמב"ן (בפירוש שני) הולך גם כן בכיוון זה, ואומר "יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה, והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם".

לעומת פרשנות זו חלק מהפרשנים מנסים ליישב את עונשה של תמר עם המסורת ההלכתית המוכרת לנו. קבוצת פרשנים זו נחלקת לשניים מבחינת דרך יישוב ההלכה עם הסיפור. יש המנסים להחיל את אחת הקטגוריות ההלכתיות של מיתה בשרפה על מעשה תמר; ויש הקובעים שעונשה של תמר דין פרטי ומיוחד הוא, שניתן דווקא לה, בשל מעמדו של יהודה או בבחינת 'למען יראו וייראו'. דוקו: קבוצה זו אינה טוענת שהנוהג באותם ימים היה שונה מההלכה העתידה לבוא. לדידה ההלכה בימים הקדומים הייתה כעין זו שלאחר מתן תורה, אולם על תמר הוחל דין יוצא דופן. נראה את שני הכיוונים הללו.

רש"י (ברא', שם) מביא את דברי המדרש (בר"ר [וילנא] וישב פה, י) המציעים את פירושו של אפרים מקשאה, המנסה להכניס את תמר לקטגוריה ההלכתית של בת כהן. לדבריו תמר הייתה בתו של שם, ושם היה כהן. אף על פי שלא ברור על מה נשען הפירוש הזה, וכיצד נלמד מהפסוקים ייחוס תמר לשם, מטרתו היא להסביר מדוע דינה של תמר היה מוות בשרפה, ולהלמו עם הידע ההלכתי שלנו. הפירוש הזה אינו מתקבל בקלות על ידי הפרשנים ההלכתיים בשל שני קשיים.

קושי אחד הוא שחישוב השנים אינו מאפשר לטעון שתמר הייתה בתו של שם. הגמרא בסוטה (י ע"א) מתייחסת לביטוי "ותשב בפתח עינים" (לח, יד), המתאר מקום או מצב שבו בוחרת תמר לארוב ליהודה. ביטוי זה מתבאר על ידי ר' שמואל בר נחמני - "שנתנה עינים לדבריה", כלומר ענתה היטב לשאלותיו החוקרות של יהודה כדי להוכיח לו שהיא מותרת לו: "אמר לה: שמא נכרית את? אמרה ליה: גיורת אני; שמא אשת איש את? אמרה ליה: פנויה אני; שמא קיבל בך אביך קידושין? אמרה ליה: יתומה אני; שמא טמאה את? אמרה ליה: טהורה אני". רש"י על אתר מפרש את תשובתה של תמר, 'יתומה אני', שהיא נישאה כשהייתה קטנה ויתומה, ומי שהשיא אותה היו אמה ואחיה, הואיל וכך אין תוקף לקידושיה לבעליה הקודמים, ער ואונן, שכן מדאורייתא רק האב רשאי להשיא את בתו הקטנה. בסוף הפירוש מעיר רש"י שלשיטה זו, שקידושיה של תמר לבעליה הקודמים היו בעת שהייתה כבר יתומה מאביה, תמר אינה יכולה להיות בתו של שם. זאת משום ששם נפטר כשיעקב היה בן שישים (בן חמישים לפי גרסת רעק"א)[2] ובעת ההיא היה יעקב בן יותר ממאה ועשר שנים. גם לו נולדה תמר לשם לקראת סוף ימיו, היא צריכה להיות כעת לפחות בת שישים, ואינה "קטנה".

בעקבות קושיה זו מציע הרא"ם (ברא', שם) שהכוונה בפירוש שתמר הייתה בתו של שם, היא לאו דווקא בתו ממש, אלא נכדתו. באופן זה הוסרה קושיית חישוב השנים, ונשארנו עם הסבר הולם לעונש השרפה – בת כהן (מבנו של שם).

הקושי השני בהסבר שתמר הייתה בת כהן הוא קושי מהותי יותר והוא נובע מתוך העולם ההלכתי. בדין המוכר לנו בת כהן שזנתה מתחייבת במיתה רק אם זנתה בהיותה ארוסה או נשואה. מעמדה ההלכתי של תמר הוא של שומרת יבם, וזנות במעמד כזה זה אינה מחייבת מוות בשרפה. כך למשל היא קושיית הרמב"ן והמהר"ל (גור אריה) על אתר. לקושיה זו הוצעו כמה תירוצים.

המהר"ל פותר את הקושיה על ידי חידוש בדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (לו ע"ב). הגמרא מציינת במסגרת בירור מקור איסור חתנות עם גויים ש"זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: (בראשית לח) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף". כלומר איסור של זנות עם גויים נאסר בבית דינו של שם, המשתקף בגזר הדין של יהודה לתמר. לפי חידושו של המהר"ל בבית דינו של שם הרחיבו את הדין המקראי (העתידי), המדבר על עונש של מוות בשרפה רק לבת כהן נשואה או ארוסה שזנתה, וגזרו מיתת שרפה לבת כהן גם אם היא פנויה (או שומרת יבם). משום כך תמר, אף שהייתה פנויה נידונה בשרפה.

בעלי התוספות (סנהדרין נו ע"א, ד"ה 'אינה') קובעים שאכן לא הגיע לתמר עונש מוות בשל מעשיה, שכן זנות בשומרת יבם אינה מחייבת מיתה, ואולם יהודה ובית דינו החמירו עליה ודנוה למיתה. רק לאחר שהחליטו להמיתה, העמידו את מיתתה על שרפה, לפי שהייתה בת כהן (או נכדת כהן), ואצל בת כהן ארוסה או נשואה מצאנו מוות בשרפה על זנות. כיוון דומה עולה גם בדברי הרא"ם (ברא', שם). גם הוא סובר שייחוסה של תמר לכהונה מסביר רק את סוג המיתה שנבחר עבורה - שרפה, אבל עצם העובדה שעונשה היה מוות, נעשה מאחת משתי סיבות (א) "לכבודו של יהודה שהיה נשיא וקצין עליהם"; (ב) "שהיה הדור פרוץ". עונשה של תמר ניתן בתורת גזרה ולא בתורת דין.

הכיוון הפרשני שעולה מדברים אלו מנסה להלום את עונשה של תמר לידע ההלכתי הידוע לנו מעת נתינת התורה כדי שלא תהיה סתירה בין הדברים, וזאת על ידי הקביעה שאצל תמר המציאות ההלכתית שונה. המהר"ל עושה זאת באמצעות הרחבה של הדין המקראי בתקופתו של שם, ואילו התוספות והרא"ם מקבלים כהנחה את קיומה של ההלכה המוכרת לאחר מתן תורה גם בתקופת האבות, וקובעים שדינה של תמר היה ספציפי עבורה.

באופן עקרוני גם הרמב"ן (ברא', שם) הולך בכיוון הטוען שעונשה של תמר אינו מלמד על הכלל, אלא היה ייחודי לה. אולם הוא מבקר את ההיצמדות לנתיב המסביר את עונשה של תמר במישור ההלכתי המוכר - כקשור לכהונה (בת כהן או על פי בת כהן). לדבריו היות שיהודה היה מושל וקצין בארץ, פגיעה של כלתו בו הריהי כפגיעה במלכות. משום כך דנו את תמר בדין פרטי של מוות בשרפה.

מה עומד בבסיסה של האסכולה ההלכתית המנסה לסדר את סיפורי בראשית עם הידע ההלכתי המוכר לנו? ניתן לומר שיש כאן הנחה שעולם התורה והמצוות הולם את המוסר היהודי הבסיסי, ולכן גם ללא נתינת התורה יש ציפייה להתנהגות שהתורה מדריכה אליה. אולם אפשר שיש כאן הנחה שאבות האומה התנהגו על פי התורה, אע"פ שעדיין היא לא ניתנה, ופנימיותם הנביעה אותה מתוכם, כעין דברי חז"ל: "מהיכן למד תורה אברהם, ר' שמעון בן יוחי א' נעשו כיליותיו כשני כדין שלמים והיו נובעות תורה[...], ר' לוי אמ' מעצמו למד תורה [...], אמ' ר' שמואל בר נחמ' בש' ר' יונתן בן אלעזר איש הבירה אפילו עירובי תבשילין היה אברהם אבינו יודע" (ב"ר [תיאודור–אלבק], ויגש צה).[3]

 

[1] על שאלות הלכתיות נוספות העולות בפרשייה זו ראו הרב נ' גוטל, "מעשה תמר", שמעתין 62-61 (תש"ם), עמ' 11-5.

[2] המבוססת על סדר עולם פרק א.

[3] שאלה חשובה המשיקה לדיון הזה היא מהו מעמדם של האבות – האם של ישראלים או של בני נח. ראו דיון נרחב בסוגיה זו אצל ר' יהודה רוזנס, פרשת דרכים, דרוש ראשון, ירושלים תשס"ה. ראו גם סיכומי שיטות אצל ר' אשר וייס, מנחת אשר, בראשית, פר' נח, סימן יא; פר' וישלח, סימן מב, ירושלים תשמ"ג.