מעשה אימהות – סימן לבנים

בס"ד

דברי תורה לפרשת השבוע, ויצא

מאת גב' יעל שלוסברג

מעשה אימהות – סימן לבנים

 

פרשת ויצא פותחת ביציאתו / בריחתו של יעקב מארץ כנען ומסיימת ביציאתו של יעקב מחרן וחזרתו לארץ כנען. בין יציאה ליציאה, בין בריחה לחזרה מקופלת בניית בית יעקב: יעקב יוצא לבדו ערום וחסר כל וחוזר משופע במשפחה גדולה וברכוש רב.

ליבה של הפרשה מספר את סיפור הקמת משפחת יעקב: נישואין שלא ברצונו ללאה ואחר-כך לרחל ולידת הבנים: מפרק כ"ט פסוק ל' ועד פרק ל פס' כד מתוארת ברצף לידת אחד-עשר משנים עשר בני יעקב ולידת דינה בת לאה. לידת הבן האחרון בנימין שיוולד בארץ כנען נרמזת אף היא: "יוסף ד' לי בן אחר." (ל', כד).

עשרה בנים, עשרה שבטים ובת נולדים קודם שיולדת רחל את בנה הראשון.

השמות רובם ככולם ניתנים על-ידי האימהות. שלושת בניה הראשונים של לאה נקראים בשמות המתייחסים לריחוק הקיים בינה לבין יעקב.  רק עם לידת הבן הרביעי חלה תפנית: "ותאמר לאה הפעם אודה את ד' על כן קראה שמו יהודה." הפעם בניגוד לפעמים הקודמות היא מצליחה להודות.

 

במקביל חווה רחל את עקרותה באופן חריף ומכאיב: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים אם אין מתה אנוכי" (ל', א). תגובת יעקב – "ויחר אף יעקב ברחל" - זוכה לביקורת מצד חז"ל: "אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות?!" והמדרש ממשיך ומתאר דו-שיח קשה בין יעקב לרחל:

"…ויאמר התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?! – ממך מנע ממני לא מנע.

אמרה לו: כך עשה אביך לאמך? לא חגר מתניו כנגדה?

אמר לה: אבי לא היה לו בנים אבל אני יש לי בנים.

אמרה לו: וזקנך לא היה לו בנים? וחגר מתניו כנגד שרה.

אמר לה: יכולה את לעשות כשם שעשתה זקנתי.

אמרה לו: מה עשתה?

אמר לה: הכניסה צרתה בתוך ביתה.

אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב 'הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנוכי' מה זו נבנית על-ידי צרתה אף זו נבנית על ידי צרתה." (בראשית רבה ע"א, ז).

רחל תובעת מיעקב להתפלל עליה כמו שהתפללו אברהם ויצחק. יעקב שב ומגלגל את הכדור לפתחה של רחל ואף מכוון אותה לפתרון שמצאה שרה.

באמת "כך עונים את המעיקות?!" מדוע אין תפילתו של יעקב על רחל העקרה "עיקרו של בית" נשמעת?

נראה שהמדרש מניח את המובן מאליו: לא יתכן שיעקב לא התפלל על אשתו האהובה. סביר אף להניח שהכל ראו בצרתה והתפללו עליה.  יעקב מחזיר את הכדור אליה מפני שהוא מבין שרק בה תלוי הכל. היא זאת שצריכה לפעול הן במישור המעשי "ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה", והן במישור הרוחני באמצעות התפילה עד שזו תישמע:  "ויזכר אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה" (ל', כב).

אך מסכת ייסוריה של רחל עדיין ארוכה. בין תביעתה מיעקב "הבה לי בנים", ועד שהיא זוכה ללדת את יוסף נולדים עוד ששה בנים ובת – דינה!

השם שנותנת רחל לבנה רומז להתבוננותה של רחל במצבה עד עתה ובשינוי שחל עתה: "אסף אלוקים את חרפתי" (ל', כג), ומבטא את התבוננותה על עתידה כאם השבטים: "ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ד' לי בן אחר".

 

נתבונן שוב בכל מהלך תיאור לידת השבטים:

"ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוקים את חרפתי. ותקרא שמו יוסף לאמר יוסף ד' לי בן אחר" (ל', כג). שם אלוקים ושם הויה: אלוקים אסף חרפתה, וד' יוסף לה בן אחר:

אלוקים – השם שמבטא הנהגה של מידת הדין וד' – שם שמבטא הנהגה במידת הרחמים כמו שאומר המדרש: "...לפי מעשי אני נקרא... כשאני דן את הבריות אני נקרא אלוקים... וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ד' שאין ד' אלא מידת רחמים שנאמר ד' ד' א-ל רחום וחנון…" (שמות רבה ג', ו).

התבוננות ביחידת הפסוקים בה אנו עוסקים תגלה כי לאה יולדת בסימן שם הויה (כמו שרה - "וד' פקד את שרה כאשר אמר…" (בראשית כ"א, א), וכמו רבקה "ויעתר לו ד' ותהר רבקה אשתו" (שם. כ"ה, כא),  ואילו רחל יולדת בסימן שם אלוקים. כל אחת מהאימהות מונהגת במידה אחרת. לאה במידת הרחמים - "וירא  ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה" (ל"ט, לא), ורחל במידת הדין - "ויזכר אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים (ל', כב).

לאה מרגישה את המידה בה היא מונהגת ומבטאת זאת בשמות שהיא נותנת לבניה: ראובן -"כי ראה ד' בעניי", שמעון - "כי שמע  ד' כי שנואה אנוכי", יהודה - "הפעם אודה את  ד'."

אף רחל, המונהגת במידת הדין מבטאת זאת בשמות שהיא נותנת לבני שפחתה בלהה: דן - "ותאמר רחל דנני אלוקים וגם שמע בקולי (ל', ז) ונפתלי -  "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי" (ל', ח).

 

חריג בבניה של רחל הוא בנימין עליו  מבקשת רחל בעת לידת יוסף: "יוסף ד' לי בן אחר" (ל', כד). רחל מבקשת בן מכוח מידת הרחמים. בן שיוולד בהנהגה שונה מזו שהונהגו בה היא, בנה יוסף וצאצאיו. היא זוכה לכך ואכן מוסיף לה ד' בן אחר, אך בלדתה אותו מתה רחל. היא יכולה לחיות וללדת אחר נפתולים קשים תחת הנהגת "אלוקים". הקב"ה נענה לתפילתה המיוחדת ובנימין אכן נולד תחת הנהגת שם הויה אך במחיר חייה שלה.

עיון מדוקדק בפסוקים יגלה שני חריגים אף אצל לאה. ישכר וזבולון, בניה של לאה הנולדים לאחר סיפור הדודאים נקראים בסימן שם אלוקים השייך לבניה של רחל: ישכר - "ותאמר לאה נתן אלוקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר" (ל', יט). וזבולון - "ותאמר לאה זבדני אלוקים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא שמו זבולון" (שם. כ). לאה זוכה לשני שבטים אלו אחרי ששוכרת את יעקב מרחל בשכר הדודאים שמביא לה ראובן בכורה ובכך הופכת אף רחל שותפה ושייכת בלידתם. שייכות סמויה זו באה לידי ביטוי בשם אלוקים המופיע כאן כנימוק  לשמותיהם.

 

מהו שרשו של מהלך זה לפיו ברור כי לאה ובניה קשורים למידת הרחמים ורחל ובניה למידת הדין?

נראה לומר כי העניין נעוץ בתחילת דרכו של יעקב: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כ"ח, י). יעקב זוכה להתגלות הפורשת לפניו את כל מהלך ההיסטוריה היהודית בדומה להתגלות לה זכה אברהם בברית בין הבתרים, התגלות המבטיחה לו שמירה מיוחדת בשם הויה: "והנה ד' נצב עליו ויאמר אני ד' אלוקי אברהם אביך…" אף כשמתעורר יעקב מההתגלות הוא אומר: "אכן יש  ד' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" אך את הנדר נודר יעקב בשם אלוקים:

 "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלוקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שם. כ-כב).

על המילים והיה  ד' לי לאלוקים אומר הספורנו הרואה במילים אלה את תחילת תשובת התנאי: "אז יהיה  ד' לדיין אם לא אעבדהו בכל כוחי. והו"ו כמו זאת משמשת במקום הנה כלומר: הנני מקבל עלי מעתה שהא-ל יתברך המרחם - יהיה לי לאלוקים ויתנהג עמי במידת הדין. "  

 

הקב"ה המלווה את יעקב מציע לו הנהגה במידת הרחמים "והנה  ד' נצב עליו", אך יעקב מקבל עליו בנדר הנהגה במידת הדין. רחל שבשלה עבד את לבן שבע שנים ושבע שנים נוספות היא אשתו האהובה. היא עיקרו של בית וכדברי השפת אמת (פרשת ויצא תרמ"ז), "היתה אהובה לו כי היא הייתה מיוחדת אליו ממש." אם כך הנדר שמקבל עליו יעקב בצאתו מבית אביו ללכת אל בית לבן להקים משפחה ועם – תופס דווקא ביחס לרחל שתהיה גם היא מונהגת מעתה במידת הדין.

 

עתה נבין באופן שונה את השתלשלות העניינים: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב…" (ל', א), המילה 'ליעקב' מיותרת בפסוק אלא אם כן נפרש את הלמ"ד בתחילתה כאות סיבה. לסיבתו של יעקב לא ילדה, בגללו, וממילא מובנת אף דרישתה ממנו – "הבה לי בנים אם אין מתה אנוכי" -  באופן אחר. רחל מבינה שיעקב בנדרו גזר עליה עקרות הקשורה במידת הדין (לעומת שאר האימהות המתמודדות עם עקרות הקשורה במידת הרחמים), עקרותה דורשת נפתולי אלוקים על-מנת להשתחרר ממנה. אחרי שנים של תפילות היא פונה אל יעקב בבחינת הפה שאסר הוא הוא צריך להיות הפה שיתיר. יעקב דוחה הבנה זו וטוען "התחת אלוקים אני?!" ומחזיר את הכדור אל רחל כאומר לה: רק את יכולה לקרוע גזר דינך ולזכות בפרי בטן אף תחת הנהגה הנודרת "והיה ד' לי לאלוקים". יעקב מכיר בכוח התפילה המיוחד של רחל, הוא אותו כוח שיעמוד לבניה בכל הגלויות כשתהא "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם"  עד שישיב לה הקב"ה "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ד' ושבו מארץ אויב".

אך יותר מכך: יעקב מבין שרחל חייבת בתפילתה לבקוע שערי שמים ולהפוך דין לרחמים על-מנת לתת בידי בניה את אותו כוח עצמו: לשבור בתפילתם את מידת הדין כשזו תהא חלילה מתוחה עליהם, בבחינת מעשה אבות ואימהות סימן לבנים.

ורחל , אכן מתפללת וזוכה ללדת את יוסף תחת הנהגת מידת הדין: "ותאמר אסף אלוקים את חרפתי",  אך בעת לידתה, כששערי שמים פתוחים מוסיפה ומתפללת "יוסף ד' לי בן אחר" וזוכה להפך את מידת הדין  ולסגור את מעגל י"ב השבטים במידת הרחמים.

מעשה אימהות סימן לבנים.