מטל השמים ומשמני הארץ

מאת הרב שמעון גולן

מטל השמים ומשמני הארץ

בברכה הראשונה שמברך יצחק את יעקב (בחשבו שהוא עשו) הוא אומר לו (פרק כז פסוק כח):  וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. בפעם השניה כשהוא מברך את עשו, ויודע שהוא עשו הוא אומר לו (פסוק לט): הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.

שתי הברכות מכילות "טל שמים" ו"משמני ארץ", אם כי בסדר שונה. בברכה הראשונה (ליעקב)  הסדר הוא; מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, ואילו בברכה לעשו הסדר הפוך; מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.

"כלי יקר" מתייחס להבדלים בין ברכות יעקב ועשו:

הנה משמני הארץ יהיה מושבך. לפי שעיני יעקב נשואות לשמים, יותר ממה שיתלה עיניו בארץ שמנה בטבע, על כן הקדים ביעקב טל השמים למשמני הארץ, לפי שעיקר בטחונו של יעקב בהקב"ה אשר בידו מפתחות של מטר, אמנם משמני הארץ אשר ביד האדם לזבלה ולהשמינה, בטחון זה הוא אצלו תפל ומאוחר. ובעשו בהיפך זה, שיותר הוא שם מבטחו בכוחו ועוצם ידו אשר בו יוכל להשמין הארץ, ממה שתולה עיניו לשמים שיוריד לו טל לברכה, ולפי שהוא מקטני אמנה על כן יבחר למושב לו ארץ שמנה בטבעה, לכך אמר לשון הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לא הזכיר בו נתינת אלקים. והזכיר מושבך לפי שמדבר כי הוא יבחר לו מקום שמן ודשן להתישב שם, אבל יעקב שם ה' מבטחו על כן אינו מדקדק באיזה ארץ יתישב, כי אף אם תהיה כחושה בטבע סמוך לבו בטוח בה' שישמין אותה, לכך נאמר אצלו ויתן לך האלקים.

אצל יעקב הברכה נפתחת בטַּל הַשָּׁמַיִם מפני "שעיני יעקב נשואות לשמים", ואילו אצל עשו הברכה נפתחת במִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ מפני ש"הוא שם מבטחו בכוחו ועוצם ידו אשר בו יוכל להשמין הארץ".

הבדל נוסף בין הברכות הוא שאצל יעקב נאמר וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים, שאינו מוזכר כלל בברכה לעשו. את ההבדלים האלה מפרש ר' יצחק קארו בפרושו "תולדות יצחק":

שברכת יעקב היא מן השם יתברך בהשגחה פרטית כפי מעשי ישראל, ולכן הזכיר בה אלקים, אבל בעשו אינו כן, אלא שהקב"ה יושיבהו בארץ שתהיה טובה מצד טבעה, ולזה אמר בו מושבך, כלומר הקדוש ברוך הוא יתן לך מושב שיהיה טוב מצד עצמו, אבל ביעקב אינו כן, אלא אפילו שתהיה הארץ רעה מצד עצמה. הקדוש ברוך הוא יעשה אותה טובה, ואם היא טובה יוסיף בה טוביות, ולזה אמר ויתן לך האלקים, נתינה מיד האלקים.

ולפי שהיא מצד השגחת השם יתברך, אמר בסמוך עם אלקים; מטל השמים, לפי שהשמים קרובים לשם יתברך, על השמים כבודו, אבל עשו שטוב ארצו היא מטבעה, אמר בראשונה משמני הארץ, ואחר כך אמר מטל השמים.

ועוד יעקב קרוב לשמים, ועשו קרוב לארץ שהוא חומרי, ולזה אמר בעשו מעל, פירוש ולא כל על, שהקב"ה על השמים כבודו, אבל ביעקב שהברכה היא מן האלקים, אין למעלה ממנו, ואינו מעל אלא כל על, ולזה אמר הִנֵּה, נגזר מלשון הנני, כלומר הרי הוא מוכן, שהארץ מוכנת מצד עצמה, אבל כשהברכה תבוא מפאת ההשגחה, אינו הִנֵּה, שאינו קרוב מאד, שצריך תפלות ותחנונים ומעשים טובים.

ולכאורה על שני הפירושים אפשר להקשות: הרי בברכה הראשונה יצחק אינו יודע שהוא מברך את יעקב, אלא חושב שהוא מברך את עשו, ואם כן מדוע הוא משנה בין הברכות?

נראה לי להציע שני הסברים אפשריים:

1. יצחק אוהב את עשו בגלל שהוא מאמין שיש לו פוטנציאל, ואם יקרב אותו הוא עשוי לחזור למוטב. לכן בברכה  הראשונה, גם כשהוא מתכוון לעשו הוא מדגיש את הפן הרוחני יותר, ולכן מזכיר את וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים, וגם פותח בטַּל הַשָּׁמַיִם. אולם לאחר שהתברר לו שהוא ברך את  יעקב, הוא מבין שיעקב הוא הממשיך הרוחני ולא עשו, ואז כשהוא מברך את עשו הוא מדגיש יותר את הפן הגשמי.
2. גם בברכה הראשונה יצחק אינו בטוח שהוא מברך את עשו. כאשר יעקב נכנס נאמר בתורה (פרק כז פסוק כז): וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה', ופירש רש"י שם: "והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן".  עיני יצחק כהו אמנם, אולם חוש הריח שלו לא נפגע. הוא יודע שריח גן עדן אינו מלווה בדרך כלל את עשו. נוסיף לכך את דברי יצחק (פסוק כב): הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו ונבין שיצחק חש בדרך כל שהיא שהוא מברך את יעקב, ולכן מעניק לו ברכות רוחניות יותר.

יצחק מדגיש אמנם היבטים רוחניים יותר בברכה הראשונה, אולם זו עדיין ברכה גשמית. יתכן שכאן רמוז העיקרון שיעקב (ובניו) יודעים להפוך גם את המציאות הגשמית, לרוחנית.

דומה שמתאימים לכאן דברי ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" (פרשתנו, פיסקא ז):

ברכת יצחק אבינו ע"ה היה שיהיה האכילה בקדושה. ואמר בשם אלקים (וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים) שזה היה מדריגתו שהיה מרכבה למידת גבורה. מטל השמים ומשמני הארץ שיהיה האכילה בקדושה. ורוב דגן ותירוש הוא לחם ויין. וכמו שהוציא מלכי צדק לאברהם. והנודר מהדגן אסור בחמשת המינים (נדרים דף נה ע"א) וחמשת המינים קרוי לחם סתם לענין חלה ומצה. ואמר שזה יתן ה' שיהיה בקדושה ולא יזיק רוב דגן ותירוש. וזהו שנאמר אחר כך שאמר יצחק לעשו הן גביר שמתיו לך וגו' ודגן ותירוש סמכתיו... מה שאמר לו ודגן ותירוש סמכתיו יש להבין מה אמר לו. וכי אי אפשר לתת דגן ותירוש לשניהם?

אך לפי האמור היה זה תשובה שאם יאמר עשו והא הברכות נתונות ליעקב על תנאי וכמו שכתב בפירוש רש"י אם יהיה ראוי להם. ואם כן יש עוד תקוה שאם יקלקל מעשיו חס ושלום יתגבר עליו. ועל זה אמר לו ודגן ותירוש סמכתיו. והיינו שסמכתיו שלא יזיקו לו רוב דגן ותירוש שיהיה אכילתו בקדושה. ועיקר קטרוג היצר הרע בא על ידי אכילות רשות. כמו שאמרו בספרי (עקב ז) שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה וכן הוא בגמרא (ברכות דף לב ע"א), ועד שאדם מתפלל שיכנסו תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו וכמו שכתבו תוספות (כתובות דף קד ע"א ד"ה לא) בשם מדרש. וכעין זה איתא בתנא דבי אליהו רבה (פרק כו). וכיון שיהיה אכילתו בקדושה אין לך תקנה רק לעבדו וברכותיך שלו הן.

וסיום דבריו:

ואכילת שבת תמיד בקדושה וכמו שכתב האריז"ל שאף אם מכוון באכילות שבת לענג גופו גם כן בקדושה ואכילה כזו לא יזיק כלל ולא יבוא מזה קטרוג היצר הרע. ולכן אומרים במוצאי שבת ויתן לך וגו' שיומשך קדושת השבת לימי המעשה שיהיה גם כן האכילה בקדושה וכמו שמובא (זוהר ח"ג דף קכד סוף ע"ב) חכמים דדמיין לשבתות וימים טובים. שאכילתם בחול גם כן בקדושה כמו בשבת ויום טוב.