מצות כתיבת ספר התורה

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת ניצבים

                 מאת הרב ד"ר יהודה אלטשולר                

 

הרמב"ם[1] מנסח את מצות כתיבת ספר התורה בהסתמך על פסוק בפרשתנו ובאופן הבא:

"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו."

בדברים אלו טמונים מס' קשיים:

1. המקור למצוה נמצא בפסוק מסוף פרשת וילך המתייחס לשירת האזינו ולא לתורה כולה[2]. (נראה כי הרמב"ם הרגיש בקושי זה ולכן הסביר שבפועל הדרך היחידה לקיים את מצות כתיבת שירת האזינו היא על ידי כתיבת התורה כולה  "לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות".) לכאורה עקר הרמב"ם פסוק זה מפשוטו[3].
2. במהלך כל הלכה א' מתקבל הרושם שיש לכל אחד חובה מוחלטת להתאמץ ולכתוב ס"ת בעצמו עד כדי כך שאפילו אם קיבל בירושה ס"ת מאבותיו אין לו להסתפק בכך ולכתוב בעצמו. אך סיום ההלכה עוקר רעיון זה מכל וכל, שהרי יכול אדם לקיים את המצוה על ידי כתיבת אות אחת בספר תורה קיים "והרי הוא כאילו קבלה מהר סיני"!?

 

נראה כי ניתן להסביר דברים אלו על ידי בירור קושי נוסף מתחום שונה:

 הגמרא במסכת ראש השנה מבררת איזה שיר היו שרים הלויים במקדש על קרבן מוסף של שבת ורב ענן בשם רב עונה "הזי"ו ל"ך".

 

"במוספי דשבתא מה היו אומרים? אמר רב ענן בר רבא אמר רב: הזי"ו ל"ך. ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקים כאן - כך חלוקין בבית הכנסת".[4]

 

מהו "הזיו לך" אליו מתכוין רב? רש"י[5] מבאר שהכונה היא לראשי התיבות של שירת האזינו!  (האזינו, זכור ימות עולם, ירכיבהו, וירא ה', לולי כעס אויב, כי ידין ה' עמו.)[6]

 

כך גם נפסק להלכה על ידי הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין:

"בשבת היו אומרין מזמור שיר ליום השבת, במוספי שבת אומרים שירת האזינו וחולקין אותה לששה פרקים הזי"ו ל"ך כדרך שקוראין אותה ששה בבית הכנסת, ואומרין פרק בכל שבת, גמרו השירה בששה שבתות חוזרין לראש."[7]

 

מה המיוחד בשירה זו ומדוע יש לקוראה במהלך כל השנה במקדש ודוקא בשבת. מדוע זכתה השירה  שעיקרה פורענות לעם ישראל, לראשי תיבות מיוחדים  היוצרים ביטוי יחודי זה  - "הזיו לך"!

 

 

רבי צדוק הכהן מלובלין מתיחס לעניין זה במילים הבאות:

"הוראת שיר – דבר המקיף סדר והיקף איזה עניין כמו "כל בעלי השיר יוצאים בשיר" (שבת פרק ו'), וכן זמר וניגון[8]. ושירת האזינו מקפת כל הקומות לבנ"י בכל הדורות וסדר ההיקף הזה נקרא שירה.... וכל התורה כולה כוללת סדר היקף כל החיים אשר על פני האדמה ולכך זה מצוה אחרונה בתורה...וכך סדר העולם...כולו היקף סדר אחד אשר על שמו נקרא התורה – שירה, שהיא כטבעת או אצעדה המקיף סדר שלם כהעגולה שהוא סדר שלם זה רצוף אחר זה חלק אחר חלק..."[9]

 

נראה כי פירוש הדברים הוא כך: ממש כשרשרת העשויה חוליות חוליות היוצרות יחד מעגל שלם בעל משמעות, כך תפקידה של שירת האזינו הוא לתאר בפני עם ישראל את כל הקורות אותו משחר ההסטוריה - "זכור ימות עולם", ועד לאחרית הימים – "וכפר אדמתו עמו", דרך כל המשברים הנפילות והקשיים שיעבור בדרכו. משברים אלו התופסים בפועל את מרבית פסוקי השירה יכולים להיות מובנים ובעלי משמעות רק מתוך איזו שהיא ראיה כוללת המעניקה פרספקטיבה ומשמעות לחוליות המרכיבות את ההסטוריה מתוך ידיעת התכלית והמשמעות שלהן.

 

זהו הטעם שמצות כתיבת השירה היא המצוה האחרונה בתורה – החוליה האחרונה בשרשרת. שכן תפקיד חוליה זו הוא חיבור החוליה האחרונה לראשונה ובכך להפוך את החוליות כולן מרצף קוי אקראי, למעגל בעל משמעות.

 

יתכן וזו הסיבה בגללה בחרו חכמי הגמרא להציג את ראשי התיבות של השירה בכינוי המרשים והחיובי 'הזי"ו ל"ך', שכן כל פרשיה בפני עצמה עשויה להיות קשה ואף לא נעימה לקריאה אך צירוף הפרשיות לשירה אחת מעניק משמעות ומסר מחודש הן למכלול והן לכל אחת מהפרשיות והפרטים המרכיבים את השירה.

 

אין ספק שמבין כל ימות השבוע, מבטאת השבת את הזמן בו ניתן להשיג ולתפוס רעיון זה.  בשבת מתרומם האדם מעל הטרדות וקשיי היום יום הממלאים את ששת ימי המעשה, ויכול להתבונן במכלול כולו. מתוך כך מעניק האדם משמעות ותוכן למעשיו בשבוע הקודם, ואף לגשת אל השבוע הבא מתוך ראיה עמוקה ורחבה. בשל סיבה זו נבחרה שירת האזינו ללוות את קרבנות מוסף השבת מידי שבת בשבתו לאורך השנה כולה.

 

ר' צדוק מרחיב רעיון זה ומשליכו על התורה כולה "וכל התורה כולה כוללת סדר היקף כל החיים" שהרי גם היא למעשה מבטאת את 'שירת חייו'[10] של עם ישראל וקובעת את יעודו ותפקידו בעולם. כך מקבלים המאורעות השונים והמעשים הפרטיים את משמעותם ותפקידם האמיתי!

 

אם אכן נכונים הדברים ניתן להבין על ידם גם את דברי הרמב"ם שהרי התורה כולה ממש כשירת האזינו מבטאת את השירה הזו וממילא גם מובנים דברי הרמב"ם "וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו". שכן כידוע ספר תורה שחסרה בו אות "הרי זה פסול ואין בו קדושת ספר תורה כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בה התינוקות"[11] ממש כשרשרת שניתקה אחת מחוליותיה! האדם - הצורף שיחבר מחדש את החוליה שהתנתקה יצר למעשה את השרשרת והיא נקראת על שמו. כך גם בתורה  - האדם שהגיה את הספר והכשירו[12]  או כתב והשלים את האות החסרה יצר למעשה את ספר התורה והפך את המילים הכתובות בו ממילים סתמיות לספר תורה  הכשר לברכה ולקריאה בציבור.