מקומן של מצוות המקום

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת ראה

                               מאת ד"ר רבקה רביב                

מקומן של מצוות המקום

פרשת ראה מסמנת בנאום המצוות של חומש דברים (פרקים ה-כז) את המעבר מהמצוות הכלליות למצוות הפרטיות (רד"צ הופמן), ממצוות האמונה למצוות המעשיות. המעבר הזה נפתח בציון קצר של טקס הברכה והקללה שיתקיים עם הכניסה לארץ "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" (דברים יא, כט), שיפורט בהרחבה בתום נאום המצוות בסוף פרק כז. ציון מקום הטקס משליך על המצוות המעשיות הראשונות של הנאום בפרק יב - מצוות המקום: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל  עֵץ רַעֲנָן" (שם, ב); "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (שם, ד-ה).

   יוצא עם כך שהתורה בחרה לציין כציווי מעשי ראשון בו יתחייבו ישראל עם היכנסם למקומם, לארץ ישראל, ציוויים הקשורים למקום: עליהם לאבד את המקומות בהם תושבי הארץ עבדו עבודה זרה, ומאידך, עליהם לעבוד את ה' במקום אותו יבחר ה'. התהליך הזה מלמד שכמו שקרה בימי האבות, שהתמודדו עם תושבים קדומים בארץ ("והכנעני אז בארץ"), כך באי הארץ, יוצאי מצרים, חייבים היו להתמודד עם תושבים, ש'קידשו' את הארץ וקבעו בה מקומות לעבודתם הזרה. ההתמודדות שלנו נראית מסובכת עוד יותר מאחר ואותם המקומות המקודשים ביותר לנו: הר הבית, קברות האבות, קבר יוסף, התקדשו גם הם לנוכרים.

   ההתייחסות למקום מלווה גם את המשך נאום המצוות ומופיעה בהקשרים שונים: במצות מעשר שני (שם יד, כג-כד), במצוות שלושת הרגלים בפרק טז ועוד. התורה מבחינה בין "המקום אשר יבחר ה'" לבין "בשעריך", ובכך היא מנציחה את מודל מחנה ישראל במדבר – קיים מקום מרכזי לעבודת ה' וסביבו מחנה ישראל. ללווים מדגיש ספר דברים "אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ", ובכך מופרד מחנה לוויה ממחנה ישראל. במדבר קיים (כמעט) ריק מבחינת ציוויליזציה ועל כן המודל נבנה ללא התמודדות עם תרבויות זרות, מכל מקום הוא היווה הכנה לקראת ההתמודדות עם בנין הקבע בארץ.

   הרעיון העומד בתשתית המודל הזה הוא שיש לעם ישראל מרכז, יש לו לב שאליו מתרכזים כל הכוחות. מבחינה רעיונית משוקע כאן כבר הרעיון המשיחי שהמרכז הזה יהיה ליבו של כל העולם, עם ישראל ישמש "ממלכת כוהנים" סביבו, וכל העולם האנושי עתיד לפעום על פי הלב הזה.

   את סוד הלב המרכז לא גילו העמים הנכרים שגרו בארץ ועבדו את אלוהיהם בכל מקום. אמנם יש בפיזור הכוחות מן האמת מאחר ויש פוטנציאל של קדושה בכל הר וגבעה של הארץ. מכל מקום יש גם תמצית המרוכזת במקום אחד. ישיבתו של עם ישראל בארץ איננה דווקא באותו מקום אלא "בשעריך", וכפי שספר יהושע מגלה, בחלוקה של כל ארץ כנען בין שבטי ישראל. ומכל מקום יש מקום מרכזי. המרכזיות הזאת חשובה לשם גיבוש היסוד המשותף בין השבטים השונים. האחדות בין שבטי ישראל איננה דבר מובן מאליו, אדרבה, סיפורי בראשית ומאוחר יותר ספרי שופטים ומלכים מלמדים עד כמה התקשה עם ישראל בנקודה זו, ולדאבוננו עד כמה שילם עם ישראל בהיסטוריה למודת הסבל שלו על כך.

   התורה לא גילתה את שם המקום והפטירה בסתמיות "במקום אשר יבחר ה'". הרמב"ם במורה נבוכים (חלק שלישי, פרק מה) דן בשאלה מדוע לא גילתה התורה שמדובר בירושלים והציע מספר טעמים. מבחינה היסטורית מוכח שאמנם לא היה ידוע עד ימי דוד המלך שמדובר בירושלים, שהרי יהושע בנה את המשכן בשילה שבנחלתו (נחלת אפרים), ולאחר חורבנה הוצבו כלי המשכן במקומות שונים בנחלת בנימין. גילוי שם המקום רק בימי דוד הולם את הרגע ההיסטורי בו הסתיים תהליך גיבושו של עם ישראל בארץ, שנמשך מאות שנים. האיפוק של המקרא בגילוי שם המקום עד שיסתיימו התהליכים ההיסטוריים יכול ללמד אותנו את הסבלנות הנדרשת מאתנו לסיומם של התהליכים ההיסטוריים הארוכים, לצד התפילות והתקוות שלנו לבנין שלם במהרה בימינו.