הלכה ואין מורים כן

דברי תורה לפרשת השבוע, פנחס

הרב שמעון גולן

הלכה ואין מורים כן

מעשה פנחס, שבקנאותו הרג את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון ואת כזבי בת צור המדינית, המפורט בסוף הפרשה הקודמת ("בלק") ובתחילת פרשתנו ("פינחס"), מקושר בתודעת רבים מאיתנו לביטוי ההלכתי: "הלכה ואין מורים כן". אולם מעיון במקורות נראה שלא זה הביטוי שחז"ל משתמשים בו ביחס למקרה זה.

מעשהו של פנחס מבוסס על האמור במשנה במסכת סנהדרין (פרק ט משנה ו): "הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית - קנאין פוגעין בו." על כך אומרת שם הגמרא (דף פב ע"א): "אמר רב חסדא: הבא לימלך - אין מורין לו." על פי זה כתב הרמב"ם בפרושו למשנה: "ואם ישאל אותנו הקנאי האם יפגע בו או לא, ואף על פי שהיה בשעת מעשה - אין מורין לו, ואם נזדרז והרגו אינו נענש על כך."

לעומת זאת, הביטוי "הלכה ואין מורים כן", מופיע במקרים רבים אחרים. אציין דוגמא אחת: במסכת עבודה זרה (דף לז) מובאת משנה ממסכת עדויות: "העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן (מין מסוים של חגב שהוא טהור), ועל משקה בי מטבחיא דכן (הדם והמים שבבית המטבחיים בעזרה שהם טהורים), ועל דיקרב למיתא מסאב (הנוגע במת שהוא טמא) וקרו ליה יוסף שריא (וכינו אותו: יוסף המתיר)." על כך מקשה שם הגמרא שתי קושיות: "יוסף אסרא מיבעי ליה? ועוד: דאורייתא היא, דכתיב: וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת (יטמא)!" למסקנת הסוגיה שם התיר להן יוסי בן יועזר ספק טומאה ברשות הרבים. ואף על פי שאמר ר' יוחנן: הלכה ואין מורין כן, בא ר' יוסי והורה להם שספק טומאה ברשות הרבים טהור.

ציינתי דוקא דוגמא זו, כדי לעיין בדברי ה"משנה למלך" על הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה (פרק יט הלכה א) וזה לשונו:

"ומיהו אני מסתפק בעדות זה דיוסי בן יעוזר דאמרינן בעבודה זרה דספק טומאה ברשות הרבים התיר להם, ואמרינן דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן, ואתא איהו ואורי להו אורויי. ופירש רש"י דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן ברבים דלא ליזלזלו בה טפי. משמע מדבריו דאף קודם יוסי בן יועזר דוקא ברבים הוא דלא היו מורים כן, אבל אדם הבא לישאל היו מורים לו היתר. הן אמת דמצינו במקום אחר הלכה ואין מורין כן כגון בבועל ארמית דקנאים פוגעין בו והתם לאו דוקא ברבים אלא אם היה בא פנחס לישאל אם יהרוג לזמרי לא היו מורין לו, ולא ידעתי למה לא פירש רש"י הכא נמי כי ההא דבועל ארמית?

ואולי טעמו של רש"י הוא דאפילו אחר עדותו של יוסי בן יועזר מי שבא לישאל אין מורים לו היתר, וכדקאמר להו ר' ינאי: זילו טבולו. משום הכי הוצרך לומר דקודם יוסי בן יועזר לא היו מורים ברבים ובא יוסי בן יועזר והורה ברבים. ומיהו הבא לישאל אומרים לו זיל טבול."

לדבריו הביטויים "הלכה ואין מורים כן" ו"הבא לימלך אין מורין לו", קשורים זה בזה.

לאחר בקשת המחילה, אבקש להציע גישה שונה. אולי יפלא בעיניכם אולם בהוראת ההלכה יש לעיתים שיקולים "צדדיים" שצריכים להתחשב בהם, וביניהם השאלה איך פסק הלכה מסוים עלול להשפיע על הצבור, כפי שאכן מופיע בדברי רש"י לעיל: "ואין מורין כן ברבים דלא ליזלזלו בה טפי". יתכן ששיקול זה אינו קיים כאשר יחיד (ולא צבור) בא לשאול שאלה. זה ההבדל בין שני המקרים. הוראתו של יוסי בן יועזר היתה הוראה לרבים, ולכן השתמשה הגמרא בביטוי "הלכה ואין מורין כן". אולם במקרה של פנחס, ההתיחסות היא למצב היפותטי (שבסופו של דבר לא התרחש) שפנחס היה בא להימלך לפני שעשה מה שעשה. אך מכיון שמדובר כאן בהוראה ליחיד ולא לצבור, נשאלת השאלה, מדוע הבא לימלך - אין מורין לו?

ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק דברים פרשת ואתחנן)  מפרש:

"דין קנאין פוגעין בו לא נמסר לבית דין, וכמו שאמרו שם הבא לימלך אין מורין לו, שאינו מחויב למסור את עצמו... ורק מי שבוער בו קנאת ה' לו רשאי לעשות זאת. ומשה רבינו היה מדתו ללמד זכות אף על העוברין והחייבים וכמו שמצינו שלימד זכות על מעשה העגל... וכעין שמצינו: רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. ואף רבי שמעון בן גמליאל שחולק לא אמר רק אף הן מרבין שופכי דמים שבזה שרוצים ללמד זכות על הרוצחים בזה ירבו עוד שופכי דמים, אבל במה שרצו ללמד זכות בבועל כמו שאמרו בגמרא (שם) על זה לא השיב רבי שמעון בן גמליאל וכמו כן בשאר עבירות. וכן מדתו של משה רבינו היה ללמד זכות אף על החייב. ומשום הכי אמר לפנחס: כיון שבוער בך קנאת ה', לך נאה הדבר וראוי. וזהו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא."

הקנאות אינה נורמה "בית דינית", אלא היא תגובה אישית של מי שבוערת בו קנאת ה', ולכן לא שייך שבית דין יורו למישהו לעשות מעשה קנאות. כמובן שהקנאי צריך להיות ראוי להגדרה. יתכן שזו משמעות הדיון בגמרא (מסכת סנהדרין דף פב עמוד ב):

"בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר: לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום."

המלאכים מחד גיסא, והשבטים מאידך גיסא, מפקפקים אם אמנם הוא קנאי אמיתי הראוי לעשות את המעשה, ותשובת הקב"ה היא חיובית!