בן שפנה מעצת מרגלים: לפרשת שלח

דברי תורה לפרשת השבוע,            פרשת שלח                                                        מאת ד"ר תמר מאיר 

 

בן שפנה מעצת מרגלים: לפרשת שלח

בפרשת שלח לך מתארת התורה את אחד האירועים המשמעותיים בתולדות ישראל במדבר, אירוע שהשלכותיו מתפרסות לא רק על פני ארבעים שנה של הליכה במדבר, אלא על פני ההיסטוריה היהודית כולה כ'בכיה לדורות'. בסיפור קשה זה בולטת ומאירה דמותו של כלב בן יפונה. בדברים שלהלן אנסה לעמוד על האופן שבו קראו חז"ל את דמותו, בעקבות פסוקי התורה.

 

הגמרא במסכת סוטה (לד ע"א-לה ע"א) דורשת את פרשיית המרגלים על הסדר. בהגיעה לפסוק כב מביאה הגמרא את הסיפור הדרשני הבא:

(במדבר יג: כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון - ויבאו מבעי ליה! [צריך היה להיות כתוב ויבואו, בלשון רבים] אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר: (במדבר יג) ויקרא משה להושע בן נון יהושע, יה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב: (במדבר יד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו'.

 

הסיפור מתייחס תחילה לקושי הפרשני הנובע מן הפער שבין לשון רבים בתחילת הפסוק, ללשון יחיד בהמשכו. המענה לקושי זה, הוא עמידה על כך שאמנם היה שם יחיד שנבדל מן הרבים והלך לבדו לחברון. מיהו אותו יחיד? על פי המדרש זהו כלב. מדוע כלב? מדוע לא יהושע? מדוע לא שניהם? הדרשן מתייחס לשאלה זו ונותן לה מענה בהמשך הדברים, אך ננסה לראות את דבריו בהקשר מקיף יותר.

בהמשך סיפור המרגלים בולטת דמותו של כלב כמי שעמד לבדו אל מול טענותיהם של העם:

 וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ (שם, יג: ל)

 

גם בדברי הקב"ה למשה בעקבות החטא בולטת דמותו של כלב. דור המדבר לא יזכה לראות את הארץ, אך

"וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה". (במדבר יד: כד)

בהמשך מזכיר הקב"ה גם את דמותו של יהושע שיזכה לבוא לארץ, ומונה אותה עם כלב, אך תחילה מוזכר כלב לבד.[1]

 

מדוע אם כן שונה כלב מיהושע? נשים לב לדברי הסיפור הדרשני:

יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר: (במדבר יג) ויקרא משה להושע בן נון יהושע, יה יושיעך מעצת מרגלים.

ואמנם הוספת שינוי שמו של יהושע מופיע בתורה אחרי מניית שמות המרגלים:

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ (יג: טז).

יהושע מובחן מקבוצת המרגלים כבר בהתחלה. שמו שונה, וגם אם נקרא כך יהושע עוד קודם, התורה בוחרת לציין את שינוי שמו כאן, כמשהו בעל תפקיד בסיפור. מכיוון שהוא מובדל ומבחן מהם מראש, בשינוי שמו ובעצם היותו משרת משה הקשור בו, הרי שאין לו צורך מיוחד לפרוש פיזית מחבורת המרגלים על מנת לחשוב אחרת מהם. כלב לעומתו אינו יוצא דופן בתחילה. בחירתו לפרוש מעצת המרגלים היא תולדת בחירה חופשית אמיצה. שמות המרגלים נדרשים על-ידי חז"ל כשמות שליליים המעידים על מעשיהם:

אמר רבי יצחק, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו (סוטה, לד ע"א).[2]  שמו של כלב אינו שונה בשום מובן שהוא משותיהם של המרגלים האחרים. בנקל נין למצוא משמעויות שליליות גם לשם כלב בן יפונה. אלא שמסתבר שלא השם גורם. משמעותו מתבררת רק למפרע, והיא תולדה של מעשי האדם. כלב: "בן יפנה הוא! בן שפנה מעצת מרגלים" (סוטה יא ע"א). התורה מוקירה את המעשה האמיץ של כלב, ומציינת אותו באופן מיוחד כמי שהיתה בו רוח אחרת, על אף שמשה לא האציל עליו מראש (בשונה מיהושע) רוח כזו.  גם השכר שמקבל כלב קשור קשר הדוק למעשיו. נקודה זו מבררת את הקריאה הדרשנית המדוייקת של הסיפור.

הקב"ה מבטיח שכר לכלב:

"וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה". (במדבר יד: כד)

הסיפור הדרשני מזכיר פסוק זה כהוכחה לדרשה על כלב. כשקוראים את הפסוק בשלמותו מתבררת הסיבה: כלב עתיד לקבל את הארץ אשר אליה בא. הסיפור הדרשני מתייחס לכברת ארץ ספציפית: חברון. כלב הוא "ויבא עד חברון" זהותו של מי שבא עד חברון מתבררת מכוח העובדה שכלב, כידוע, הוא מי שירש את חברון, ואם כך הסיפור הדרשני יוצר קשר הדוק לא רק בין הראיה החיובית של כלב את ארץ ישראל, ושכרו בכניסתו אליה, אליה בין העובדה שירש את חברון, לבין העובדה שהרוח האחרת שבו גרמה לו לפרוש מהמרגלים וללכת דווקא לחברון.