שבע ביום הללתיך

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת אמור                                                        מאת הרב ישראל סמט  

שבע ביום הללתיך

 

תחילתה של פרשת השבוע עוסקת בדיני כהונה וקרבנות וסופה במנורה ובשלחן במשכן. אנו מקוים שמהרה יבנה בית המקדש וכל אלה יחזרו. עד אז – האם נושאים אלה משמעותיים עבורנו? או שמשמעותם צפונה רק בזכרון העבר והתקוה לעתיד?

ר' יצחק עראמה, בעל 'עקדת יצחק', פירש את מצוות המשכן ומצוות נוספות שאינו יכולות להתקיים היום בדרך אליגורית, כדי שתהיה 'תועלתן מגעת לכל אדם ובכל זמן ומקום'. צורת מחשבה זו אומצה והורחבה על ידי ר' ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות ועל ידי תלמידיו.

כיצד תתפרש איפוא משמעותה של פרשתנו?

 

ר' אברהם אבן עזרא, מבאר את ההקשר בו הובאו פרשת המנורה והשלחן בסוף הפרשה. ואלו דבריו: וטעם להזכיר פרשת שמן זית זך בעבור שהזכיר אשה כל מועד, והוא צריך להזכיר הלחם, והמנורה כנגד השולחן.

כלומר: פרשת השולחן הובאה כאן בגלל הקשר שלה למועדות. מפורש בפרשה שבמועדות מקריבים אשה לה', ועל כן הובאה גם פרשה העוסקת בלחם המוקרב לה'. פרשת המנורה הובאה כאן כי מקום המנורה הוא 'כנגד השולחן'.

 

ניתן להרחיב את דברי האבן עזרא. הפרשה עוסקת לא רק באשי ה', אלא גם במזונו של האדם. חג הפסח וחג השבועות קשורים ללחם. בפסח נאסר החמץ, ומוקרבת מנחת העומר המתירה את החדש. בחג השבועות מוקרבות שתי ככרות לחם. חג הסוכות הוא חג האסיף של התבואה והפירות. המנורה קשורה למסיק הזיתים המתקיים לאחר חג הסוכות. ועל השולחן מונח לחם הפנים. השולחן 'סוגר מעגל' עם תחילת פרשת המועדות ועם תחילתה של פרשת אמור. פרשת המועדות פותחת בשבת ומסתיימת בלחם הפנים המחולף מדי שבת. הלחם המוקרב לה', מופיע גם בתחילת פרשת אמור שעוסקת בכהנים ובקרבנות. על הכהנים נאמר (כא,ו): 'אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם.'

נמצא שהפרשה כולה עוסקת באשי ה' ובהקבלה גם במזון האדם.

 

ר' חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, מקשר בין חלקיה של הפרשה בדרך נוספת:

ואולי כי לצד שצוה מצות שבעיות פסח ז' ימים, חג הסוכות ז' ימים, שמחת המינים ז' ימים, גם ראש השנה ויום הכיפורים ישנם בבחינת השבע להיותם בחודש השביעי, לזה סמך לזה גם כן מצות המנורה שהיא בחינת שבע נרות, ... ותמצא שצוה גם כן בפרשה זו מצות העומר שהוא שבע שבתות, גם מצות השבת, נמצאת אומר שכלל כל מצות השביעיות יחד לומר כי סודם ועיקרם אחד.

 

לדבריו המכנה המשותף בין חלקי הסוגיא הוא המספר שבע. פרשת המועדים כולה שביעיות: שבעת ימי הפסח והסוכות, חגי החודש השביעי, השבת וספירת העומר שיש בה שבע שבתות.

המנורה צורפה לכאן כי יש בה שבעה  נרות. אפשר להוסיף על דבריו שגם בשולחן יש שבע, כהדגשת הכתוב: (כד,ח) "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ".

 

כהמשך לדברי האור החיים הקדוש, נשים לב לכך שגם בפרשות הבאות המספר שבע מרכזי:

בפרשת בהר מופיעים דיני השמיטה והיובל והמסתעף מהם. גם פרשת בחוקותי מרבה להזכיר את המספר שבע. מועטות הן העבֵרות המוזכרות בתוכחה שבפרשת בחוקותי. אחת מהן היא אי שמירתה של השמיטה.

אמנם לא נתברר מה עניינו של המספר שבע? ר' יצחק עראמה, בעל העקדה (בהר, שער סט), נתן בידנו מפתח להבנתו:

במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות, העיר את לבנו והשמיע לאזנינו כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו, ושלא נתכון בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הספוקים בעוד שאנו משתדלים בהשגת התכלית ההוא העליון.

 

לדבריו של בעל העקדה, המספר שבע מבטא חופש מעולם החומר. פעם בשבע שנים על האדם להראות שאינו עבד לפרנסתו. בדרך זו אנו יכולים לפרש גם את המועדים המופיעים בפרשה שלנו. השבת היא כמו שמיטה בזעיר אנפין. ביום השבת אין האדם עובד לפרנסתו. בחג הפסח פורש האדם מלחם החמץ, ובסוכות יוצא מביתו. עד להקרבת העומר אסורה התבואה החדשה בבית; ועד להקרבת שתי הלחם במקדש.

לדברי בעל העקדה החופש מעולם החומר מיועד לכך שנעסוק 'בהשגת התכלית ההוא העליון', כלומר: ידיעת ה'. הפרישה מהעולם מבטאת את הידיעה שהעולם אינו שלנו, אלא של הקב"ה שבראו בשבעה ימים וברצותו נתנה לנו.

על פי ביאור זה נבין את הופעתן של מצוות חברתיות במרכזה של פרשת המועדות (ויק' כג,ב): וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. האדם המקיים מצוות אלה מראה שהעולם שייך לקב"ה ועלינו להשתמש בו לפי רצונו.

 

בכיוון שונה מעט מדבריו של בעל העקדה, נוכל לומר שהשביעיות שבתורה לא נועדו להפריד בין האדם לבין האדם החומרי. מערכות השבע שבתורה מאפשרות לאדם להתרחק ולהתבונן בהויה על מנת ליצור תודעה של שייכות אל הקב"ה. הוא שברא את העולם בשבעה ימים והוא הנותן לחם לכל בשר. מתוך תודעה זו, חוזר האדם לעסוק בפרנסתו. העיסוק בעולם החומרי אינו אילוץ שיש להמעיט בנזקיו. עבודת האדם בשדהו היא עצמה סוג של קשר ושיח עם הקב"ה.

מצאנו אם כן, שהמספר שבע חורז את הפרשות האחרונות של חומש ויקרא. מספר זה מבטא את היחס בין העולם החומרי והרוחני אליו מכוונת התורה. האדמה והלחם עלולים להפריד בין האדם לבין הקב"ה, בין האדם לבין תכליתו הרוחנית. תפקידן של השביעיות הוא איפוא להפוך את המפריד למחבר.