מחשבת הקרבן

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת צו                          ד"ר מירב כהנא (טובול)

פרשת צו: מחשבת הקרבן

בהקדמתו של החפץ חיים לסדר קדשים (ליקוטי הלכות, קדשים, א) הוא שואל בתמיהה רבה כיצד זה אין 'העולם' עסוק בלימוד סדר קודשים, שהרי העוסק בלימוד זה מעלים עליו כאילו הקריב קרבנות ממש, מה גם שנושא זה כולל פרשיות רבות בתורה. על כן הוא יוצא בקריאה נרגשת להקדיש זמן ללימוד נושאי הקרבנות, ושרק לימוד כזה יאפשר לנו "לדרוש בטח מהש"י שיביא לנו משיח צדקנו ויבנה לנו בית הבחירה כי אנו מצדנו מוכנים לכל ענייני העבודה, וכשיראה הש"י שישראל עמו מכינין עצמן לדעת דיני העבודה בכל הלכותיה ועומדים ומצפים מתי יגיע דבר זה למעשה, בודאי יחיש לגאלנו ויבנה לנו בית תפארתנו". הדברים שלהלן יהיו בבחינת בקשה ללכת בנתיבי הנחייתו של הח"ח.

בנושא הקרבנות מעניין וחשוב לראות עד כמה המחשבה דומיננטית ויוצרת מציאות הלכתית מכריעה, אף על פי שבדרך כלל אנו יודעים ש"דברים שבלב אינם דברים". ההלכה קובעת שארבע מחשבות יכולות לפסול את הקרבן: שינוי השם, שינוי בעלים, חוץ לזמנו, חוץ למקומו.[1] השוחט את הזבח חייב לשחטו לשמו של הקרבן, למשל קרבן עולה צריך להישחט לשם עולה ולא לשם קרבן אחר.[2] אמנם בדיעבד הזובח שלא לשם הזבח לא פסל את הקרבן, אלא הקרבן לא עלה לבעלים לשם חובה, ויש להביא שוב קרבן.[3] הקרבן צריך להישחט גם לשם בעליו, כלומר "על מנת שיתכפרו בו בעליו ולא שיתכפר בו אחר" (רש"י, זבחין ד ע"א).[4] גם כאן בדיעבד לא נפסל הקרבן, אך לא עלה לבעלים לשם חובה. אם בעת השחיטה הייתה מחשבה להקטיר את האמורים מחוץ למקום המזבח או לאכול מהקרבן מחוץ למקום המותר – הקרבן נפסל אולם אין עוברים על כרת. אם בעת השחיטה הייתה מחשבה להקטיר את האמורים או לאכול מהקרבן למחרת, הקרבן פיגול ומתחייבים בכרת.

המשנה והגמרא בזבחים מו-מז מציגות שתי דעות שונות ביחס לשאלה מחשבתו של מי פוגמת בקרבן – מחשבת העובד, דהיינו הכהן, או מחשבת בעלי הקרבן. ר' יוסי קובע שקיים תנאי בית דין שהמחשבה הולכת אחרי העובד, שכן הוא המתעסק בקרבן ומבצע את כל הפעולות הנדרשות; אולם אליבא דר' אלעזר בר' יוסי הבעלים מפגלים שכן כתוב "והקריב המקריב קרבנו לה' " (במדבר טו), כלומר זו אחריות הבעלים.

רוב הראשונים נקטו שהמחשבה הפוסלת את הקרבן היא מחשבה שמלווה אליה דיבור המבטא את המחשבה, וכן הם דברי רש"י: "וכל מחשבה בקודשים מוציא בפה" (זבחים מא ע"ב, ד"ה "כגון שנתן").[5] אולם המשנה למלך מתייחס לדברי הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (יג,א): "שלוש מחשבות הן שפוסלים את הקרבנות", ומדייק מדבריו: "מדברי רבינו נראה דכל מחשבה דקדשים הוי אפי' בלא הוצאה בפה".

הגמרא בזבחים ב ע"ב מדייקת שכל העניין שצוין לעיל שמחשבות שינוי השם ושינוי הבעלים גורמות שהקרבן אינו עולה לבעלים, זה בתנאי שהמחשבות הפוסלות היו מחשבות אקטיביות, אך אם לא הייתה מחשבה הפוסלת אך גם לא נחשבה מחשבה אקטיבית לשם הקרבן הנכון או לשם הבעלים הנכונים – הקרבן עלה לבעלים לשם חובה, מכיוון ש"סתם זבחים לשמם הם עומדים". בנקודה זו ידועה חקירת האחרונים מה טיבה של מחשבת שלא לשמה. האם היא פוגמת בקרבן מפני שיש כאן מחשבה אקטיבית הפוסלת את הקרבן, בדיוק כמו בפיגול, או שמכיוון שבסתם הזבח עומד לשמו, וכשחושב שלא לשמו נפקע הסתמא של הקרבן וחסרה מחשבת הלשמה?[6] הגרי"ז הכריע שהבעייתיות במחשבת שלא לשמה היא שיש כאן מחשבה אקטיבית הפוסלת, כמו פיגול. הכרעתו נשענת סוגיה בפסחים, ועל העובדה שהרמב"ם כרך את דין שלא לשם הקרבן או הבעלים עם מחשבת פיגול. לעומתו ר' אלחנן וסרמן קבע שהבעיה במחשבת שלא לשמה היא היעדר של מחשבת לשמה ולא מחשבת פסול אקטיבית, שכן "בכל מקום שצריך לשמה אין הכונה שצריך האדם לכוין לזה כמו במצות צריכות כונה אלא דבעינן שיהא הדבר מיוחד לזה",[7] ומכיוון שבקדשים משעה שהקדישו את הבהמה לקרבן היא מיוחדת לשם הקרבן, אין צורך שתהא מחשבה לשמה מיוחדת בעת העבודה. אולם "אם חשב בפירוש שלא לשמן בזה עקר אותן מייעודן הקודם ושוב אין עומדין לשמן ופסולין משום חסרון לשמן".

ספר החינוך מסביר מדוע בנושא הקרבנות המחשבה תופסת חלק מהותי כל כך: "כי עניני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש ולצייר בנפשם מתוך הפעולה שבין ידם רוע החטא וטוב דרכי היושר, על כן מהיות עקר סבתו על דבר המחשבות, היה ראוי להפסל במחשבה הנטויה בו מן היושר בכל מעשיו". ולוואי שנזכה במהרה בימינו לקיים את סדרי הקרבנות כהלכתם, בלב שמח ובמחשבת לשמה אמתית, שכן המחשבה היא בחינת נשמה, והיא הבחינה העליונה ביותר.[8]