הקורבנות ופרטי הקרבתם

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת ויקרא                                                         מאת ד"ר מירי כהנא

ספר ויקרא פותח בתיאור הקורבנות ופרטי הקרבתם. אין ספק שתחום הקורבנות הוא מרכזי מאד בעולמו של המקרא, אך כיום, ממרחק הזמן, קשה לעמוד על מלוא משמעותו. ההסברים הרבים והשונים שהובאו לטעמי הקורבנות והמחלוקות שהנושא עורר רק מעידים על גודל השאלה. הקורבנות מציעים דרך של תקשורת בין אדם לאלוקיו, אך מה ניתן ללמוד על אותה תקשורת ממקומנו אנו?

להלן ננסה להצביע על מספר קווים לדמותם של הקורבנות כפי שהם עולים מפרשת ויקרא, ולהציע דרך להבינם מתוך מושגים המוכרים לנו:

פרשת ויקרא פונה בראש ובראשונה לאדם היחיד. רוב קורבנות הציבור יתוארו בהמשך הספר, ואלו שפורטו בפרשת ויקרא פורטו כחלק ממערכת שלמה של קורבן שרובו מובא על ידי יחידים (מנחת ביכורים כחלק מקורבן מנחה ופר העלם דבר של הציבור כחלק מקורבנות החטאת של מנהיגיו). יתרה מזאת, בפרשתנו הקורבנות מתוארים מנקודת מבטו של האדם שהביא אותם ורק בפרשת צו הם יתוארו מנקודת מבטם של הכוהנים, ושם תהיה חזרה על כל הקורבנות תוך פירוט נוסף הנוגע לכוהנים ולעבודתם.

ועוד: פרשת ויקרא פותחת בקרבנות שהאדם מביא מרצונו החופשי, ורק אחר כך עוברת לתאר את הקורבנות שהחוטא צריך להביא. לאדם ניתן מקום לבוא אל הקודש להקריב מתוך רצון חופשי, ולא רק כחלק מתוך סדרי עבודה קבועים מראש, והתורה מקדימה את האפשרות הזאת לקורבנות החובה.

ביטוי נוסף למקומו של הרצון החופשי במערך הקורבנות הוא הגמישות שמתאפשרת בבחירת הקורבן: המתנדב יכול לבחור בסוג הקורבן שיביא (עולה, מנחה או שלמים), וגם בסוג החיה המוקרבת (בקר, צאן, עוף או אפילו מן הצומח  - בקורבן מנחה). אלא שבניגוד לצפוי, התאמת הקורבן לאדם לא מסתיימת בקורבנות הרשות, אלא ממשיכה גם בקורבנות החובה: קורבן החטאת משתנה בהתאם למעמדו של האדם ותפקידו. בעבירות מסוימות ניתנת לאדם האפשרות להביא קורבן עולה ויורד – בהתאם למעמדו הכלכלי, ובעבירות אחרות הוא מביא אשם בהתאם לערכו הכספי.

נקודה נוספת שניתן לקשור לתלות של הקורבן במביאו היא ההתניה של כלל מערכת הקורבנות במצבו הרוחני והמוסרי של העם כפי שהיא משתקפת בתוכחת הנביאים. הקורבנות חייבים לבוא מתוך עמדה רוחנית ומוסרית נקייה, ואין להם משמעות אם מקיימים אותם כריטואל חיצוני בלבד. התניה זו מקבלת ביטוי חזק יותר בעצם העובדה שקיום המקדש תלוי במצבו הרוחני של העם, וכשמצבו של העם מדרדר הוא מאבד כליל את הזכות לקיים את הקורבנות כמערכת תקשורת עם הקב"ה.

נראה שמאחורי כל אלו עומד רעיון האחריות האישית של האדם. הקורבנות נועדו לאפשר לאדם להתקרב לקב"ה, אם כדי לזכות בתוספת קרבה וקדושה ואם כדי לכפר על חטאיו. זכות זו מתחילה במתן מקום  ליוזמתו של היחיד, וממשיכה אל האפשרות המותאמת אישית לחיטוי וכפרה.

קורבנות החובה נפתחים בחובתו של החוטא בשגגה. ההתייחסות לחטא בשגגה כאל חטא מעידה על הדרישה הגבוהה מהאדם לאחריות על כל מעשיו, אפילו נעשו בשגגה. ועוד: לאורך כל התיאור של קורבנות החובה נשמר הניסוח של האדם המביא את הקורבן כפועל בעצמו "והביא...", בדומה למתנדב. היינו מצפים שבהקשר של קורבנות החובה של היחיד שבאים כתוצאה מחטא תוזכר גם מערכת אכיפה שתפקידה לאתר את החוטאים, לגזור את דינם ולוודא שיבוצע, אך בתורה אין זכר למערכת כזו.

גם ההתייחסות הנפרדת למנהיגי העם השונים והחזרה על פרטי ההקרבה בכל אחד מהמקרים מלמדת על דרישה לאחריות אישית מיוחדת ממנהיגי העם. העובדה שאדם הגיע לעמדה בכירה יותר אינה סיבה להקל בדינו אם שגג, אלא להיפך, האחריות על כתפיו כבדה יותר, ההשלכות של שגגתו חמורות יותר, ועליו לתת את הדין על כך.

אחרי מעמד הר סיני, חטא העגל ובניין המשכן, פותח ספר ויקרא בהעברת האחריות האישית למרכז, ובמתן הזכות, שלצידה החובה, להתקשר לה' באמצעות הקורבנות. הקורבנות יכולים לקרב את האדם לקב"ה ולכפר על חטאיו, אך רק אם אכן ייקח את האחריות האישית המתחייבת.

אם נתבונן בהיסטוריה של הקורבנות נראה שגם היא משקפת נקודה זו. הראשון שהקריב היה קין, ובעקבותיו הבל אחיו. התורה לא מפרשת מדוע הם הקריבו, ומדוע קורבנו של קין נדחה בעוד קורבנו של הבל התקבל, אך מיד אחר כך פונה ה' לקין ומדגיש באוזניו את אחריותו האישית למעשיו. הבא שמקריב הוא נוח, שבדומה לקין יוצא להתחיל דרך חדשה בעולם חדש, אחרי שהעולם הקודם אבד בשל חטאיהם של אחרים. קין אחרי הגירוש מגן עדן, ונוח אחרי המבול. גם אצל נוח תגובתו של ה' נוגעת לאחריותו של האדם, אך הפעם במבט של רחמים: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה'...לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו..." (בראשית ח כא). בהמשך מבהיר ה' מה מותר לאדם ומה נאסר עליו, ולבסוף כורת איתו ברית שמבטאת את ההתחייבות ההדדית מתוך האמון שנוצר בין ה' לנוח.

בני ישראל יצאו לא מכבר ממצרים מבית עבדים. הם עמדו במעמד הר סיני ושם קבלו את התורה במעמד של ברית ציבורית (שגם היא כוללת מעמד של הקרבה בברית האגנות שבפרק כד), ואחריה מתחיל בניין המשכן כמפעל לאומי שיש בו מקום גם לתרומתם של היחידים. ספר ויקרא פותח בהסטת המבט אל האחריות האישית. זהו צעד נוסף בהתפתחות העם: אחרי שיצאו מעבדות לחירות, ואחרי שמתן תורה הציב בפניהם דרישה לאמונה בה' ושמירת חוקיו. ספר ויקרא מציע אפשרות נוספת: האדם יכול לקחת אחריות על מצבו הרוחני, הוא יכול ליזום צעד של קרבה לה', ויכול לכפר על חטאיו. בהמשך תורחב אחריותו של היחיד גם לתחום הטומאה והטהרה שמקורם בגופו, אך ביכולתם להשפיע גם על מקום הקודש. הכוח הרוחני שעד עכשיו נדמה כחיצוני לאדם, הופך להיות תלוי בו עצמו ובהתנהלותו מול הקודש. פרטי הפרטים של הקורבנות ודרך הבאתם לפני ה' פורשים בפנינו מערכת שבמהותה היא קריאה לאדם לבוא ולפעול בתחום הקודש.

חז"ל קובעים שעל הילדים שלומדים תורה לראשונה להתחיל את הלימוד בספר ויקרא "יבואו טהורים ויעסקו בטהורים" (פסדר"כ ו ג). לאור עיוננו לעיל ניתן להציע שהסיבה החינוכית לקביעתם של חז"ל היא שהצעד הראשון בלימוד התורה הוא ההבנה שיש לאדם זכות וחובה לפעול בעולמו של הקב"ה, ומוטלת עליו אחריות מלאה למעשיו. רק אחר כך יש להמשיך וללמוד את יתר דברי התורה.