בתוכם

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת תרומה                                                         מאת הרב איל ורד

בתוכם.

פרשת תרומה, השביעית בספר שמות ' כל השביעין חביבין', עוסקת בחביבות הגדולה שחיבב אותנו המקום, עד שקבע שכינתו בינינו.

ושכינה זו, מתגלה במשכן. יש משכן ויש משכן. יש את המשכן שעשה משה, וגנוז הוא במטמוניות עקלקלות במעבה האדמה, אך יש את המשכן של כל אחד מאיתנו. כל יהודי הוא משכן בזעיר אנפין,  הגוף הוא משכן הנשמה,  'וראוי   לאדם שיחשוב עצמו מדור אל השכינה '.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכם כתיב, ואם כן כלי המשכן עליהם מדובר בפרשה שלנו יש להם שיקוף ובבואה  באברי הגוף, ובמשכן הפנימי. נצא למסע קצר בעקבות  חלק מן הכלים שבחוץ ושבפנים.

'ועשו ארון'- ציווי בגוף שלישי נסתר. הארון מקביל לקופסת הגולגולת, שבתוכה מונחת החכמה .

ברור שהעיקר בארון הוא הלוחות שבו. והלוחות מעשה אלהים. הארון הוא הביטוי למימד האלוקי, העליון והנסתר שקיים אצל כל אחד מאיתנו,  חלק נסתר, גנוז ופנימי, שנושא את נושאיו, שאיננו מכאן, לעולם קבועות בארון הטבעות , כבאות להעיד על הניידות שלו, על כך שאין להתרגל למקומו, שהארון כל הזמן במסע של גילוי אינסופי של שכינה.

מעניין, למרות שכמות הזהב בארון רבה לאין ערוך מכמות העץ, בכל אופן נקרא הארון – ארון עצי שיטים. המתח בין הזהב לעץ הוא ברור. הזהב הוא מחצב שהאדם מפיק בכוחו. העץ לעומת זאת הוא טבעי, חלק ממעשה בראשית. הארון מצביע על המתח הזה בין  החכמה האנושית, המבינה והיודעת, לבין החכמה האלוקית , הטבעית והבאה אלינו מלמעלה למטה. אין הארון בא לשלול חכמה אנושית, הארון  בא לומר שבעם ישראל – עיקר  העניין הוא המפגש עם החכמה הבאה מלמעלה, באופן ישיר מן הבורא.

הארון כנגד הראש, משכן החכמה, שם נוצרת ההתוועדות שלנו עם החכמה האלקית על ידי לימוד התורה וההתאחדות הפנימית עם השכל של תורה.

'ועשית מנורת זהב טהור'. המנורה בעלת שבעה קנים, רומזת לשבעת פתחי הגולגולת , שני עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ופה. אלו הפתחים דרכם אנו חווים את המציאות שבחוץ, ואף מכניסים אותה פנימה אל תוך חדרי נפשנו. והמיוחד במנורה שהיא עשויה מקשה אחת . יש לה עמוד שדרה  שאם נקביל אותו לגוף האדם, מקורו ובסיסו הוא בלב. המנורה מקשה אחת כבאה להורות על  שימוש כוחות הנפש כאחד לצד תכלית אחת, כלשונו של הרמב"ם בשמונה פרקים. שבעה קנים המאירים ומתפרטים, אך יוצאים מנקודה אחת פנימית, בסיס המנורה הוא בלב, ומשם מאירות נרותיה.

המיקום של המנורה מדוייק אף הוא. מנורה בדרום. על אדם הראשון נאמר ' אחור וקדם צרתני', כלומר – אדם הראשון נברא כאשר הוא שוכב , וכאשר קם פניו היו לכיוון מערב, לשכינה, ולכן ליבו נטה לצד דרום, שהרי הלב נוטה מעט שמאלה- דרום. המנורה הרומזת לחיבור הכוחות כולם ללב הפנימי ממקומת בדרום שבו היה ליבו של אדם הראשון כאשר נברא.

'ועשית שולחן עצי שיטים'- השולחן  ולחם הפנים שבו ודאי רומז לכל אברי האכילה והעיכול באזור הבטן מתחת ללב.

הדבר המעניין בשולחן הוא שתי התוספות שיש לו . המסגרת והזר. כח האכילה,  מיסוד הנפש הבהמית, צריך שתהיה לו מסגרת, מה אוכלים ומתי אוכלים ואיך אוכלים. לא רק במובן הכשרותי, אלא ובעיקר במובן הנפשי, היכולת להתאפק, לא למלאות כרסו, לחם הפנים עצמו היה מונח בשולחן שבוע , וריחו נודף, ורק בסיום השבוע היה מתחלק למשמר היוצא והנכנס.

כשנשמרת המסגרת- נהפכת האכילה לזר, לכתר. יש אפשרות להניע כוחות מיסוד הנפש הבהמית ולהופכם  לזר זהב , בסוד ההיפוך והמיתוק.

ועשית מזבח:

המזבח הוא מקום האש, עליו בוערת אש, למזבח יש תפוח המזבח, יש איזור במזבח הנקרא יסוד המזבח. יש כאן אש הבנויה על בסיס היסוד. המזבח האו כח האש הקיים אצל כל אחד מאיתנו והוא יצר המין. ובמזבח – מעלים את הכח הזה למעלה מצד אחד ומחברים אותו ליסוד שלו מצד שני.המזבח הוא נבוב לוחות, הם חלולים. כמו איבר הרביה עצמו. ויסודות המזבח מגיעים עד התהום. יש כאן כח תהומי עמוק ובסיסי שיכול להוריד את האדם לתהומות , אך בעבודה נכונה הוא יוכל להיות מחובר, והאש יכולה להיות אש שמוקרבת לה' שאיתה עובדים , איש ואשה זכו שכינה בינהם וזו אותה האש נהיית אש.

למזבח יש מכבר . מכבר לשון כברה. גם כאן זה משהו חלול. ובתוך האיזור שמצוי באש, יש מכבר השומר שלא יפלו איברים למטה והוא כנגד איסורי  עריות השומרים על כוחות חיים שלא ילכו לאיבוד, שיש לשמור ששום כח חיים לא ילכו לאיבוד.

'ועשית את הקרשים למשכן'- עצי שיטים עומדים' הקרשים הם כנגד הרגליים העומדות, וכאן התביעה הפנימית היא לעצי שיטים עומדים, או בשפתנו-  ליכולת עמידה, לשיטתיות, ליכולת לעמוד בפני רוח מצויה ושאינה מצויה ' ולא לבוש מפני  המלעיגים עליו'.  בניית המשכן הפנימי תלויה בגברה המסוגלת לעמוד, להבריח את עצמה מקצה אל קצה, בשיטתיות ואחדות.

'וארבעים אדני כסף תעשה' – האדנים הם כנגד העקב. החלק התחתון ביותר, הנמוך, אך זה שהכל עומד עליו. האדנים הם  מוסתרים. בלועים בתוך הקרשים מצד אחד ומוסתרים על ידי היריעות מצד שני, ואף על פי כן הכל  עומד עליהם. זהו יסוד הביטול שבנפש. מידת הענווה. הרצון להיות שייך לדבר גדול , ולתת לו את כל כולי, גם אם זה לא ניכר ולא בולט. עצם השייכות היא העניין והיא השכר בעצמה.  בפרשת פקודי מבואר שתרומת מחצית השקל  הקבועה לכולם, ממנה נעשו האדנים. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט,  ממידת הענווה השווה לכולם, מהמוכנות לבטל את האישיות ולהתבטל אל הגודל ואל המשימה, ולהיות בחינת אדן, עקב, מה שעתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה.