אברהם אבינו – עמודו של עולם

אברהם אבינו – עמודו של עולם

תולדות ראשית ימי האנושות אינם ידועים לנו, אמנם בתורה מופיעים פרטים על אודות ראשית ההיסטוריה האנושית, אולם רב הנעלם על הגלוי. בפרשיות בראשית ונח מקופלת היסטוריה בת עשרים דורות. תאור מעשי האנושות בפרשיות בראשית ונח מגלה שראשיתה של האנושות מהווה אכזבה מרה, כעדות הכתוב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל‑יצר מחשבות ליבו רק רע כל‑היום: ויינחם ה', כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו: ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמיים כי נחמתי כי עשיתם".

מהו המאפיין של חטאי האנושות בראשיתה? הרמב"ם בפתיחת הלכות עבודה זרה מתאר את שלבי ההידרדרות האנושית באמונה המונותיאיסטית, מן האמונה בא‑ל אחד לעבודת עץ ואבן: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם. אמרו הואיל והאלוקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון הא‑ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו [...] ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו. (הלכות ע"ז,א, א-ב). העולה מדברי הרמב"ם שחטאה של האנושות בראשיתה הוא שכחת ה-אלהים ועבודת אלילים. וזאת עד שזרחה שימשו של אברהם אבינו, כדבריו בהמשך: "ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו [...] ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם".

אולם, עיון בפסוקים מגלה ש"בעיית" האנושות אינה חטא תודעתי כעבודה זרה, אלא חטאים יצריים, כחטאו של קין, חטא דור המבול וחטאם של אנשי סדום. כעדותה של התורה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל‑יצר מחשבות ליבו רק רע כל‑היום",[1] וכדברי הקב"ה לנח: "ויאמר אלקים לנח קץ כל‑בשר בא לפני כי‑מלאה הארץ חמס מפניהם".

על השאלה כיצד יתכן שאנושות נכשלה פעם אחרי פעם ולא הגשימה את יעודה אין תשובה ולו ברמז בדברי התורה. שאלה זו הנה בעלת משמעות להבנת מקומו של האדם בעולם, ולא כשאלה פרשנית גרידא. צוהר קטן להבנת ראשית האנושות נפתח לנו בתיאור שני החטאים המרכזיים של הדורות הראשונים, חטא דור המבול וחטא דור הפלגה, ודרכם ננסה למצוא דרך להבנת ראשיתה של האנושות. המדרש משווה בין דור המבול לדור הפלגה בדרך משל:

"למה היו דומים אנשי המבול ואנשי דור הפלגה, למלך שהיו לו שני בנים, אחד אומר לו איני יכול לעמוד בך ולא בטריחותיך, והשני אומר לו או אני או אתה. כך אנשי המבול ויאמרו לאל סור ממנו וגו'. דור הפלגה אמרו או אנו או הוא שנאמר הבה נבנה לנו עיר. אמרו לא כל הימנו לברוא לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, בואו ונחליף וניטול את העליונים והוא ייטול את התחתונים".[2]

המדרש מבטא את מעמדו הקיומי המיוחד והמורכב של האדם במסגרת הבריאה - בשר ודם אשר רוח אלוקים בו. מעמד זה מבדיל את האדם מיתר הברואים, בעלי החיים, והוא נדרש למלא את הצו האלוקי שלעיתים אינו עולה בד בבד עם נטיותיו העצמיות, דוגמת האינסטינקט החייתי. מורכבות זו אינה קלה לביצוע, ושני דורות אלו, דור המבול ודור הפלגה מבטאים שתי תגובות קיצוניות למורכבות זו.

עשרים הדורות מאדם עד נח ומנח עד אברהם לא הכירו, ולא רצו לקבל את מעמדם המיוחד, מסיבות שונות. עשרה דורות שמאדם עד נח לא קיבלו את המרות האלוקית. החל מאדם הראשון שלא שמר על ציווי אחד בלבד שציוהו הקב"ה, דרך מעשי הרצח של קין ולמך וכלה ב"מלאה הארץ חמס מפניהם". התורה מתארת הידרדרות זו בסוף פרשת בראשית באופן חמור ביותר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום".[3] וחוזרת השאלה: כיצד הגיעה האנושות לדרגה תחתונה זו?

התשובה לכך טמונה בדברי המדרש, שהובא לעיל, הבן האומר לאביו: "איני יכול לעמוד בך ולא בטריחותיך". דור המבול מייצג את הדורות שקדמו לו, דורות שלא קיבלו את תפקידם כנזר הבריאה כבחיר היצורים. הם פגשו את מיני בעלי החיים העושים כרצונם, ללא הגבלות וכללי מוסר וחשבו מדוע אנו שונים? הציוויים האלוקיים והמוסריים היו להם למעמסה, עול שנטל מהם את רצונם "החופשי" כבשר ודם, כדברי הפסוק: "ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו".[4]

אנשי דור הפלגה מהווים אנטי תזה לאנשי דור המבול. הם למדו את הלקח מהמבול, והם הפנימו את מעלתו של האדם כבחיר היצורים, וניצלו את מותר האדם מן הבהמה - כח השכל. לכן התורה מתארת את אנשי בבל כיוצרים ובונים. הם לא הסתפקו כקודמיהם במציאות הטבעית ושכנו במערות, אלא הם בנו להם עיר. "וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם: ויאמרו איש אל‑רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר".[5]

דור זה שביכולתו לשלוט על הטבע מבקש לבנות עיר "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן‑נפוץ על פני כל הארץ".[6] תכונה חיובית נוספת הייתה לדור זה, הם הבינו שבכדי להתקיים יש צורך באחדות, ושינו את דרכם מהתפיסה האגוצנטרית של הדורות הראשונים שלא ראו ערך באיחוד האנושי. הפסוק "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים",[7] מבטא גם כן צד חיובי שהיה בדור זה, כדברי המדרש בהבחנה בין דור המבול לדור הפלגה:

"אבל אילו על ידי שהיו אוהבים זה לזה שנאמר 'ויהי כל הארץ שפה אחת' לפיכך נשאר מהם פליטה".[8]

אם כך, במה חטאם? רבים מן הפרשנים מנסים למצוא במה חטאו דור הפלגה, ומוצאים רמזים בכתוב למרידה באלוקים, דוגמת "ונעשה לנו שם", או עצם בניית המגדל וראשו בשמים, אבל על פי הפשט לא מפורש חטאם, וכבר נאמר במדרש: "מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש".[9] נראה שדור זה ראה את מעלתו ביחס לשאר הנבראים ולא הסתפק בכך.

כדברי הבן השני במשל המובא במדרש: "או אני או אתה", ישנו מושל אחד בעולם ותו לא, ולכן דרישתם הייתה: "בואו ונחליף וניטול את העליונים והוא יטול את התחתונים". עשרה דורות מנח ועד אברהם תיקנו את חטאם של דורות ראשונים, אולם עדיין לא מצאו את מקומם בבריאה כבחירי הנבראים. דווקא מעלתם גרמה להם למרוד ביוצרם.

לאור הבחנה זו בין דור המבול לדור הפלגה מובן ענשם הקל, באופן יחסי, של אנשי דור הפלגה ביחס לדור המבול. דור המבול שלא העריכו נכונה את מעלת האדם ביחס לשאר הנבראים, ורצו להיום כמותם - אינם בני תיקון ויש להכחידם. אין הדבר כך בדור הפלגה, קשה לאדם למצוא את מקומו בתור בחיר הנבראים מחד גיסא, הכפוף לבורא עולם מאידך גיסא, לפיכך כל עוד לא אבדו את מעלתם כבני אדם יש להם תיקון. כך הִטלטלה האנושות בין שני קטבים אלו במשך עשרים דורות.

הראשון עלי אדמות שמצא את האיזון בין שני הקטבים הוא אברהם אבינו. המדרש מכנה את אברהם "עמודו של עולם"[10] וניתן לומר שהוא בבחינת עמוד יציב שאינו מִטלטל כמו הדורות שקדמו לו. הוא אשר נאמר עליו "עומד לפני ה'",[11] עמידה לפני ה' משמעותה - אדם ברום מעלתו מתייצב ומקבל את מרותו של הקב"ה. ואכן אברהם מוכן לעמוד מול הקב"ה ולטעון בלהט "האף תספה צדיק עם רשע[!]... חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט[!]".[12] מצד שני אברהם מקבל את המרות האלוקית ללא עוררין ומזדרז לקיים את הצו האלוקי "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת והעלהו לעולה"[13] כי כך ציווהו הקב"ה.