סיפור לחנוכה: אורות גבוהים מאת הרב אייל ורד
לילה קר של אמצע כסליו , השמיים בהירים והירח מאיר לכל עבר. אני יוצא משיעור שהעברתי, וצועד בתוך הקור אל עבר השער. נהג המונית כבר ממתין לי שם, מחכה לקחת אותי לשיעור הבא לצוות מורים באולפנא. בזמן הצעידה הקצרה אני מספיק להרהר- מעניין מה יהיה הפעם, איזה יהלום אני אפגוש עכשיו. משום מה ברור לי שאני אכן אפגוש אחד כזה, כבר קצת צוחקים עלי שהסיפורים מחפשים אותי ולא רק אני אותם. אולי זה נכון, אולי המעשים גם הם מחפשים מי שיספר אותם, והם מגלגלים עצמם, רוצים לצאת לאור, ומחפשים פה, או עין שתראה אותם , ותאיר בהם קרן של אורה. אולי הם מחפשים אותי, ואולי לא, אבל אני בודאי מחפש אותם, את המעשים הקטנים, המשפטים החבויים, ובעיקר את האנשים, היהלומים.
רכב עומד שם, מאותת לי עם האורות הגבוהים שלו. זאת המונית.
' שלום עליכם' אני מברך את הנהג, שמחכה בחוץ מעשן סיגריה.
' עליכם השלום, יצאנו?'
'כן' אני אומר, נכנס לתוך המונית וסוגר את הדלת.
' מפריע לך שאני מעשן?' הוא שואל.
הוא מעשן טיים, ודווקא הריח הזה לא מפריע לי ואני אפילו קצת אוהב אותו. בחיים לא נגעתי בסיגריה, אבל הריח הזה של העשן, מזכיר לי את אבא שלי, ואת הריח של המרפסת שלנו כשהייתי ילד.
' זה בסדר, אתה יכול לעשן'.
'תודה', הוא אומר, שואף את העשן המתקתק חזרה לריאות.
לא הספקתי להתחיל להתעניין, והנהג שלי התחיל משוחח, כמו עם עצמו, כאילו אני רק תפאורה שנדרשה לו כדי שידע שיש מי שמקשיב, אבל באמת הוא הולך ומדבר עם עצמו, שואל ועונה, מספר והולך, ואני מקשיב לו, רושם את דבריו בראשי, מתאמץ לזכור את הפלא הזה שעכשיו מדבר מולי, ומבטיח לעצמי שרק בשביל אותם אלו שעליהם דיבר הנהג הזה, אני חייב לזכור, ולא סתם נפל לי לידיים עוד פעם יהלום כזה יפה, אני עוצם את העיניים ונותן לנהג לדבר.
' מקום יפה פה , פעם לא היה כאן כלום, והיום- מכללה מאוד יפה, כל הכבוד להם . יש לי בן שלומד פה. מחשבים. ברוך ה' ילד חכם, גם הגדול חכם,מהנדס , ועכשיו זה לומד מחשבים ובעזרת ה' יסיים וימצא מקצוע. בטח ימצא. נכון יש משבר, אבל פרנסה מהשמיים. ילד חכם.
דווקא הקטן שלי מאוד מתקשה. אפילו אמרו לנו לשים אותו בחינוך מיוחד. אבל אשתי לא הסכימה. לא וויתרה בכלל. הלכנו איתו לפרטי, עד שקיבלנו איבחון שאפשר לשים אותו בכיתה רגילה. כמה כסף הוצאתי עליו בשיעורי עזר, אבל גם הוא סיים. לא חכם כמו האחים שלו, לא עשה חמש יחידות וכל זה, אבל היום, אור, אני אומר לך אור, כשהוא נכנס הביתה כל הבית אור. איפה הוא אתה שואל? אני יסביר לך, הוא מהחבר'ה האלו של ההסדר, של הישיבות, לא, הוא לא לומד בישיבה עצמה, אמרתי לך הוא כמעט חינוך מיוחד, איך ילמד גמרא כל היום? הוא במכינה על יד הישיבה, הם יש להם יותר שיעורים, ולומדים לא רק גמרא, גם ספרים אחרים, אמונה הם קוראים לזה, וגם מוסר. איזה מידות יש לו חבל לך על הזמן, אין יום שישי שהוא לא מרים טלפון, אבא מה שלומך, איך אתה מרגיש, איך היה השבוע, תענוג , זה הנחת האמיתית. אתה צריך לשמוע איך שהוא מתעניין , שואל, אכפת לו, הנה תראה, הבן שלומד מחשבים הוא כאן במכללה, אני אפילו לא מתקשר אליו להגיד לו שאני פה קרוב. הוא בעולם שלו , בלימודים שלו ובמבחנים שלו, ואין לו זמן. אני לא מאשים אותו, הוא ילד חכם ודואג לעתיד שלו, אבל זה פרנסה, זה לא נחת. נחת יש לי מהילד הזה שלומד. היום הוא בא, בטח כבר הגיע, בא להצביע , וחוזר מחר על הבוקר, לא רוצה לבזבז זמן, גם שבתות הוא לא בא הרבה שלא תחשוב, אבל שבת שהוא נמצא, שווה לי את כל ההמתנה. איזה ילד.
לספר לך מה היה איתו בצבא- מה יש לספר, הקצין שלו היה משוגע עליו, החברה אהבו אותו, היה חושב כל היום רק איך לעזור לחברים שלו, איך לתת מעצמו, כמה פעמים קיבל שבת צ'ופר הביתה והפתיע אותנו, איזו שמחה, אני אומר לך איזו שמחה. ה' ברך אותי, באמונה אני אומר, ה' ברך אותי בילד הזה.
רק דאגה אחת יש לי ממנו, תיכף זה מסתיים ההסדר שלו, ואני פוחד שהוא יצא לי מהישיבה, אז אני רוצה להרים טלפון לרב שלו , ולבקש ממנו שימצא לו איזה כלה ושישאיר לי אותו שם, שיתחתן ולא יצא מהישיבה. ככה אני הכי שמח. אני יעזור לו עם פרנסה והכל, אני כבר שלושים שנה נהג מונית, וכל עוד אני על הרגליים אני אמשיך לעבוד. לא יכול להיות בבית יותר מידי, משעמם לי. בית גדול, שבעה חדרים ורק אני ואשתי, אז אני בחוץ. בטח שאני אעזור לו , רק שישאר ללמוד.
תראה, אנחנו בבית לא דתיים הכי חזקים שיש, אתה יודע שומרים שבת וכשרות, אבל יש טלוויזיה, ואני אף פעם לא לומד תורה או משהו, יותר אני אוהב כדורגל, לראות, גם לשחק שהייתי צעיר, הנה עכשיו יש הפועל תל אביב מול בני יהודה, איך שאני חוזר אני מתיישב לראות, התחיל יפה המשחק, אז מה אמרתי? אה כן, אז אנחנו לא כאלה חזקים בדת, אבל הילד- לא תשמע ממנו אף פעם איזה מילה של ביקורת או טענה, הכל הוא עושה בשקט ובנעימות, אז אני ואשתי משתגעים בשבילו בלי שהוא יגיד כלום, רק שיהיה שמח כמו שהוא משמח אותנו שיהיה בריא, אני אומר לך, ה' ברך אותי בילד הזה, באמונה אני אומר, ברך אותי.
רק דאגה אחת יש לי, שלא יצא לי משם, שישאר, יתחתן וישאר שמה בישיבה, אני כבר לפני שבועיים אמרתי שאני אדבר עם הרב שלו או משהו, שימצא לו כלה, כזה ילד מתוק , מי לא תקח אותו? שימצא כלה ושישאר שם ללמוד, זה מה שאני רוצה בשבילו, אתה יודע מה, זה גם מה שאני רוצה בשבילי.
הנה הגענו, אני קופץ כאן לבית שלי לראות את המשחק, ואתה איך שאתה גומר את השיעור שלך, תן לי טלפון ואני חמש דקות אצלך, בטח גם הבן הגיע, מחכה להגיד שלום, איזה אור הילד הזה, איזה שמחה '
יצאתי מהמונית, וסגרתי את הדלת. הנהג שלי שלא הפסיק לדבר כל הנסיעה עשה פרסה ומיהר לדרכו לראות את המשחק. אבל המחשבות שלי נדדו אל מקום אחר. אל בית המדרש ואל הסטנדר, ואל ילד אחד שיושב שם, מלא בקשיים של לימוד והבנה, אולי הוא מרגיש לא מוצלח ליד האחים שלו החכמים, אולי קשה לו גם מול הגמרא המפותלת והלא מובנת, אולי הוא מסתכל על החברים שלידו ומרגיש שהם, הם בודאי מצדיקים את שעות הלימוד הרבות, אבל הוא לא.
האם הוא יודע שהוא אור? האם הוא יודע כמה ברכה הוא נושא איתו?, מישהו גילה לו את הסוד הזה, שדווקא הוא, נושא תוכו מעיין של ברכה ונחת לאב עמל, שרואה את בניו עסוקים כל אחד בעולמו, חסרי זמן אליו. מי יגלה את אזנך ילד יקר? מי יספר לך כמה יקרה התורה שאתה לומד, כמה שמחה היא מביאה, מי ילחש לך באוזן, תמשיך, אל תוותר, אתה מקור של שמחה ונחת.
אבא פשוט, נהג מונית, שלא למד ולא שנה ולא שילש, אבל הוא יודע לזהות אמת וטוב כשהם נמצאים מולו, כי ניסיון חיים יש לו והרבה, והאבא הזה לוחש לך בן, התורה שאתה לומד, היא לא רק התורה שלך, היא תורה שמחייה בית שלם, משמחת אותו, מפציעה עליו קרן של אור בתוך ימות החול השגרתיים, נותנת לו ברכה, ברכת ה'. חשבת פעם שהאור שלך, שנראה לך נמוך, מגיע כל כך גבוה?
בן יקר, אולי אבא שלך רק חושב את זה, ואולי רק אני שמעתי, אז הנה אני כותב לך מה אבא חושב עליך, קח את זה, ותתמלא כח ושמחה, וגם תדע, שאבא שלך מחפש לך כלה. נראה לי שכבר מצאת אחת, זו שכתובה אש שחורה על אש לבנה, אבל אבא שלך הוא איש פשוט, והוא מחפש לך כלה אמיתית, טובה כמוך, שתתחבר אל הכלה הכתובה וביחד תעשו שמחה גדולה.
