בין היחיד והיחד

דברי תורה לפרשת השבוע, בראשית

מאת הרב פרופ' יצחק קראוס

פרשת בראשית - בין היחיד והיחד

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל רֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (בראשית א, כד-כז)

בפסוקים אלו, המתארים את הנבראים ביום השישי לבריאת העולם, אנו מוצאים את ייחודו של האדם משאר בעלי החיים. בבריאת בעה"ח מופיעים הביטויים למינה ולמינהו (חמש פעמים), ואילו בריאת האדם מצויינת בלשון יחיד.

בעקבות פסוקים אלו מצאנו קביעה מהותית במשנה במסכת סנהדרין (לז, ע"ב): "לפיכך נברא אדם יחידי". המשנה מפרטת ארבע מסקנות הנובעות מקביעה זו, וזו לשונה:

1. ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
2. ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך.
3. ושלא יהו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים.
4. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם.

אתייחס לסעיף הרביעי, דברי השבח לקב"ה המדגישים את ייחודו של האדם לעומת בע"ח. החי נברא "למינו", כלומר כקולקטיב. האדם לעומת זאת נברא כיחיד – ובזה ייחודו. קלסתר פניו של כל אדם שונה מרעהו, ולא בכדי נקראו הפנים בשם זה, כי פניו של אדם מבטאים את פנימיותו המיוחדת רק לו. שורש החטא נובע מאיבוד ה"אני" ומשקיעה בהמוניות.

בסיום פרשת הבריאה החגיגית מתארת התורה בקצרה את התדרדרות הבריאה, והנימוק לכך הוא: "ויהי כי החל האדם לרֹב על פני האדמה... וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (שם, ו, א-ה). מבאר רבי נתן (תלמידו של רבי נחמן מברסלב, בספר ליקוטי הלכות, הל' ריבית, ה) "כִּי כָּל מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ רִבּוּי יוֹתֵר וְנִתְרַחֲקוּ יוֹתֵר מֵאֶחָד, נִתְאַחֵז הַשֶּׁקֶר יוֹתֵר שֶׁהוּא הָרַע וְהַטֻּמְאָה שֶׁכָּל הַקִּלְקוּלִים וְהַפְּגָמִים עַל יָדוֹ, כִּי עִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַשֶּׁקֶר עַל - יְדֵי הָרִבּוּי". החוטא מתחבא מאחורי פרגוד ההמוניות והוא מסיר מעצמו אחריות לבניין העולם. לכן מדגישה המשנה שאדם יראה את עצמו כיחיד – כבעל אחריות אישית לבניין העולם. כמובן, יש חשיבות גדולה גם לכלל, המחוייב כולו לתיקון עולם, ואכמ"ל.

הרמב"ם בפרקי ההשגחה בספר מורה הנבוכים מבחין בין ההשגחה המינית על בע"ח לבין ההשגחה האישית על בני האדם. הרב י"ד סולוביצ'יק מסביר את תפיסת הרמב"ם המדגיש את ייחודו של האדם והוא מבחין בין "איש המין", הנעדר פן ייחודי לבין "איש האלקים":

איש המין או איש האלוקים – זוהי האלטרנטיבה, שמסר הקב"ה לאדם. זכה, הוא איש האלוקים בכל תפארת הוויתו האינדיבידואלית המתדבקת באין סופיות מוחלטת וב"שפע האלוקי" הנאדר בקודש; לא זכה – הרי הוא איש המין דמות עכורה ומטושטשת של הישות הכללית... אין לו שיעור קומה משלו, אין לו דמות דיוקן מקורית ופרצוף אישי אינדיבידואלי, לא יצר ולא חידש ולא פעל כלום... משועבד הוא לדעת אחרים ולהשקפתם...

ברם ישנו אדם... יש בחייו מפעולת היצירה והחידוש, ההכרה וההבנה. הוא חי לא משום שנולד, אלא בשם החיים עצמם והעולם הבא אחריהם. מכיר הוא את תעודתו ואת חובתו ותפקידו... הוא יודע, כי שתי דרכים לפניו, ובאיזו מהן שיבחר, יוליכוהו. אין הוא פסיבי אלא פעיל... הוויתו שוטפת כנחל עדנים אל מרחקים מלאי פלאים וקסמים. הוא נע ולא נח, הולך ולא עומד, עולה ולא יורד. הרי הוא מתגעגע וכמה אל א-ל חי זה הוא איש האלוקים (איש ההלכה, עמ' 105-103).

אנו עומדים בראשיתה של שנת לימודים, הן ככלל והן כפרט. בשנים אלו שכל אחת ואחת מעצבת את דמותה לקראת שליחותה בעולם, הן בפן המקצועי והן בפן הרוחני, יש לאמץ את המחוייבות שהטילו עלינו חז"ל לראות את עצמנו כיחידים הפועלים למען הכלל.

המדרשה ב"ה התברכה בסטודנטיות רבות כן ירבו, ברם אמוּנים אנו על דברי חז"ל הרואים ערך בכל יחיד. אחזור על דברים הנאמרים לסטודנטיות בעת הראיון האישי, בשמי ובשם צוות המדרשה כולו: דלתותינו פתוחות לכל אחת ואחת מכן בכל נושא. המדרשה אינה רק מקום לימודים אלא בית חם עבורכן, הן בפן הפיזי של בית המדרשה והן בפן הרוחני.

בדבריי הדגשתי את הפן של היחיד. כמובן יש ערך גדול לכלל, וארמוז לכך דרך שירו של אהוד בנאי "ניצוץ האהבה":

כל אחד חי בעולם אחר,
כל כך גדול השוני;
את מה שאני מרגיש בפנים -
איש לא מרגיש כמוני.
את מה שאתה חושב עמוק -
אני חושב שטוח,
מה שאתה רואה סגור -
אני רואה פתוח,
את מה שאני רואה לבן -
אתה רואה שחור,
כשיורדת עלי החשיכה -
עליך זורח אור.
מה שבשבילך חלום -
לי זו האימה,
מה שבשבילי שלום -
לך זו מלחמה.
אל המקום אליו אני הולך -
הן גם אתה תגיע,
כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע.
אל המקום אליו אתה הולך -
כן, גם אני אגיע,
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע!
 

שנת לימודים פוריה ומוצלחת