"צריך להציל את הכנרת"

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת עקב

                         מאת הרב שרלו יובל                       

"צריך להציל את הכנרת" - ישנו פער קשה מאוד להאזנה בין מה שאנו קוראים בפרשת השבוע, לבין מה שאנו חווים על בשרנו, ונחשפים בכל יום למציאות המרה. התורה מציירת את ארץ ישראל כארץ רוויית מים: "כִּי ד' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר". הארץ מתוארת כארץ מלאה מים. לעומת זאת, מציאות ימינו מלמדת כי ארץ ישראל, כמו העולם כולו, הופכת להיות שחונה יותר ויותר. כל המטייל ליד הכנרת חש בכך במלוא מאודו. חלק מאתנו נחשף לזה רק בימי "בין הזמנים" – בשעה שהוא מסייר בנחלי המים ורואה עד כמה המצב חמור; חלק אחר – מודע הרבה יותר, לאורך השנה כולה, לחוסר העצום במים, ולכך שאנו נמצאים בסכנה קיומית חמורה, המתחילה בפגיעה חמורה בחקלאות ועלולה להגיע חס ושלום לחוסר במים לשימוש יום יומי. מעבר לנעשה בארץ ישראל, הסכנה רעב מחד גיסא ולמלחמות טוטאליות על אמצעי קיום מאידך גיסא הולכת ונעשית מוחשית יותר ויותר, ומאיימת על שלום העולם ושלום הבריות החיים בתוכו.

כיצד מצמצמים אפוא את הפער בין ההבטחה למים לבין המציאות המרה ? איך מתמודדים עם החסרון במים ? כמו בכל עניין, אנו חייבים לפעול בשני מישורים. המישור האחד הוא זה שאנו קוראים בסוף פרשת השבוע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". אנו מאמינים באמונה שלמה כי חלק בלתי נפרד מהתנהלות העולם ושלומו נעשית מכוח קיום המצוות, נאמנות לדבר ד' והליכה בדרכיו. אנו שבים ואומרים פעמיים ביום כי ריבונו של עולם הוא מקור השפע, וכי הוא לימד אותנו בתורתו שהשמיים מגיבים גם לעולמנו הרוחני והקדושתי. הקריאה הגדולה לתשובה כוללת בתוכה אמונה עמוקה כי חלק מפתרון בעיות העולם נעשית במישור שהוא מעל לראציונליות: מישור האמונה והדביקות. אדם מאמין פונה לריבונו של עולם בשעה שהוא חש במצוקה, ואנחנו נקראים לתשובה, תפילה וצדקה – לא רק בעשרת ימי תשובה, כי אם בשעות קשות כמו אלה.

המישור השני הוא המישור המעשי. הדרך המיוחדת בה ברא הקב"ה את העולם הותירה מקום נרחב לפעולות האדם ומעשיו. בתורת הקבלה אנו למדים כי הקב"ה "צמצם" עצמו כביכול, ופינה חלל גדול, אליו נקרא האדם להיכנס, ולעשות את הפעולות הנדרשות במישור המעשי של קיום העולם. אנו מאמינים בני מאמינים, ודווקא משום כך אנו נענים לקריאה האלוקית להיות בעלי "צלם א-לוהים" ולפעול בעולמו של הקב"ה.

ואכן, יש בידינו לעשות הרבה מאוד במישור שמירת המים בארץ ישראל. חלק הארי של שמירה זו מוטל על הקצאת המשאבים של המדינה, שימור איכות המים, פיתוח מקורות מים חלופיים, שימוש במי קולחין ועוד ועוד. אלו דברים שראוי כי קובעי המדיניות יעסקו בהם, ולא בתחומים השטותיים שהם בוחרים למלא בהם את סדר היום שלהם. ברם, זה גם מבחנו של האדם הבודד. מדובר באיסוף של הכרעות קטנות, יום יומיות, שבהצטברות שלהם נחסך הרבה מאוד מים. החיסכון נוצר הן באופן ישיר – על ידי שימוש מופחת במים, והן על ידי יצירת תרבות של שמירת מים וחסכונם, שמקרינה על הכל. עבודת ד' יכולה להיות בשטיפת המכוניות ובסגירת הברז במקלחת, בקניית חסכני מים ובהשקיה מועטת של הגינות – "בכל דרכיך דעהו" מקבל משמעות מיוחדת במינה.

קשה שלא לראות בכך הלכות של ממש. ההלכה מחייבת לעשות דברים רבים כדי למנוע אפילו ספק קטן של פיקוח נפש, וכאן מדובר על פיקוח נפש לאומי. סכנת החוסר במים עלולה להתפתח לא רק לייבוש, אלא גם למלחמות אזוריות ולמאבקים אסטרטגיים. על כן, יש לראות בעקרונות החיסכון במים הלכות של ממש, הנובעות הן מדיני פיקוח נפש, הן מדיני "בל תשחית", הן מדיני דרבנן שאנו מכירים במקומות שונים בש"ס והנוגעים לשמירת הסביבה, והן חלק בלתי נפרד מהאחריות לעולם שהוטלה עליו עם בריאתו כ"צלם א-לוהים". הלכות אלה יורדות כדרכה של ההלכה לפרטי הפרטים, המצרפים ליטרים בודדים לחשבון גדול, ומחייבים את כל הנאמן לדבר אלוקים לשמור על המשאב היקר הזה כדי להמשיך ולחיות בטובה של ארץ ישראל.