גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת בהר                   מאת הרב יהושע שפירא

 

 

 

שֵש - שֶבָע - שְמֹנֶה

בכמה ספירות שבתורה מתגלה העומק הפנימי של המציאות באמצעות המספר שבע: בשבת, בשמיטה, בספירת העומר ובמחזור היובל. קיים דמיון רב בין הספירות הללו שהמספר שבע מהווה בהם נקודת עומק, אך קיים ביניהם גם שוני מהותי. הן בשמיטה והן בעומר אנו מונים שבעה מחזורים של שבע. בספירת העומר אנו מונים ארבעים ותשע ימים שהם שבעה שבועות. ובמחזור היובל אנו מונים ארבעים ותשע שנים שהם שבע שמיטות.
 
כמאורע השיא של ספירות אלה, מגיע ביום החמישים לאחר ספירת העומר חג השבועות, ולאחר מחזור שבע השמיטות בשנת החמישים מגיעה שנת היובל. הדמיון בין שתי הספירות הללו בולט לעין, ובכל זאת קיים ביניהם הבדל מהותי, כי בעוד שבספירת העומר אין הבדל בין היום השביעי בכל שבוע לשאר ששת הימים, בשנת השמיטה השנה השביעית מיוחדת מששת השנים שקדמו לה. בשבת, כמו בשמיטה, ישנה ייחודיות של היום השביעי מששת ימי המעשה, אך אין במערכת הספירה הזו יום נוסף ייחודי - "שמיני", כמו שיש בספירת העומר.
 
בשבת אף אין מחזור של שבע שבתות שלאחריהן אירוע מיוחד, כמו ביובל. בשבת אנו סופרים רק שש ושבע וכך גם בשמיטה. בספירת העומר, אנו סופרים שבע ושמונה, ובספירת היובל אנו סופרים כמו השבת וכמו העומר- שש, שבע ושמונה[1]. מהי אם כן הייחודיות שבכל ספירות השבע הללו?

ההסבר המקובל אצל רבותינו המופיע פעמים רבות אצל המהר"ל בנוגע למשמעות המספרים שבע ושמונה, יוצר הקבלה בין המספר שבע למימד הקדושה שבתוך הטבע, ובין המספר שמונה למימד הקדושה שמעל הטבע[2]. השבע מכיל ששה מימדים של המציאות ועוד נקודת מרכז פנימית, והשמונה הוא מעבר להם. כך גם במושגים פנימיים. שש הספירות התחתונות מכוונות כנגד ו' קצוות, המלכות כנגד השביעי והבינה כנגד המימד השמיני[3]. לפי התבוננות זו נסביר מדוע בשבת ישנו רק המימד שכנגד הטבע- שבע, ואילו ביובל ובספירת העומר ישנו המימד של קדושה שמעל הטבע.

 

עוֹלָמוֹת - נְשָמוֹת - אֱלֹקוּת

ראשית נבאר את שלושת סוגי הספירות- שבת, ספירת העומר ויובל, תוך שנקביל בינן לבין שלוש בחינות שבמציאות- עולמות, נשמות ואלוקות. בחינות אלה נזכרות באיגרתו של הבעל שם טוב לגיסו רבי גרשון מקיטוב, שהדריכו לכוון בכל מילה ומילה בתפילה כנגד עולמות, נשמות ואלוקות. אם כי הדברים עליונים ונשגבים מבינתנו, באופן פשוט, מלמד הבעש"ט כי יש לכוון בתפילה בשלוש בחינות של הקיום. "עולמות"- כנגד הקיום הארצי שבמציאות, "נשמות"- כנגד הקיום האנושי של הנשמות, ו"אלוקות"- כנגד המתרחש בעולמות העליונים[4].

חלוקה זו מבטאת תפיסת עולם מקיפה של הבורא והנברא, ושל "חלק בורא שנעשה נברא". האלוקות היא הבוראת, העולמות הם הנבראים והנשמות הן המתווכות והמחברות בין הבורא לנברא בהיותן, מצד גופם - חלק ממעשה הבריאה, ומצד פנימיותן - חלק אלוק ממעל.

להלן נפרט שלוש בחינות אלה בנוגע לספירות השונות ונעמוד על מהותן הפנימית בסדר יורד - אלוקות, נשמות ועולמות. השבת היא כנגד בחינת האלוקות, ספירת העומר כנגד בחינת הנשמות, והיובל כנגד בחינת העולמות.

 

שַׁבָּת הִיא לַה'

שבת מכוונת כנגד בחינת האלוקות בהיותה מתארת ומבטאת את שהתרחש כביכול, באלוקות בבריאת העולם: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש"[5]. בניגוד למועדים המתקדשים על ידי ישראל, השבת היא "קביעא וקיימא", כי מקור קדושתה הוא אלוקי. מן השביתה האלוקית אנו יונקים ועושים לה דוגמא כאן בארץ. השבת היא המקדש האלוקי שבזמן. היא מבטאת מציאות עליונה שקדמה לעולמות ועל כן המעבר בינה לבין ששת ימי המעשה הוא מעבר של נפילה וירידת העולמות.

השבת היא הביטוי לנקודת המבט האלוקית על המציאות. מצידו יתברך כל המציאות היא אלוקית והכל הוא קדוש. נקודת המבט הפנימית של השבת מגלה, כי בעצם אין הבדל בין קודם שנברא העולם לאחרי שנברא העולם: "אתה הוא קודם שנברא העולם, אתה הוא אחר שנברא העולם", בשבת מתגלה האלוקות במימד השביעי כנקודת התוך הפנימית של כל המציאות, והעולמות כולם הם התפשטות של אלוקות. הקדושה שבתוך הטבע מתגלה כאלוקות עצמה, מפני שהטבע לא חוצץ בעדה לעולם.

 

 

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם

ספירת העומר מכוונת כנגד בחינת הנשמות. כל הספירות שבתורה עיקרן תיקון הנשמה, כך אנו אומרים במפורש בספירת העומר שבאמצעותה נזכה "לתקן את נפשותינו, רוחנו ונשמותינו". ספירת העומר הינה דוגמא לתהליך היטהרות, בו אנו מתקנים ומטהרים את כל המציאות האנושית שלנו בתוך הטבע. ספירה של שבעה מבטאת את המעבר מטומאה לטהרה, כמו בדין זב וזבה, טמא מת ומצורע[6]. מצד הנשמות, הטבע מסתיר את האלוקות, לכן בספירת השבעה אנו עושים תיקון לכל הפגמים שפגמנו במ"ט שערי טומאה, ומכינים את הטבע לגילוי האלוקות שמעבר לו.

לאחר ספירת שבעה, ביום השמיני אנו נטהרים ונעשים כלי לגילוי אלוקות, אך עדיין אין בנו השראת שכינה וקדושה. מצד נשמותינו עברנו תהליך של תיקון ממציאות של טומאה ושל ריחוק מה' למציאות של טהרה, אך מצידו יתברך אין עדיין גילוי אלוקות. לכן ספירת שבעת ימי הטהרה בדיני אבלות ובספירת שבעה נקיים למשל, אינה נדחית או מתבטלת בשבת למרות שבשבת יש ביטוי לבחינת האלוקות שבמציאות. כל עוד לא תוקנו כל צדדי המציאות בספירת שבעה, לא תוכל לבוא טהרה. אם נעשתה הפסקה בספירה, יש צורך בספירת שבעה מחדש. גם בספירת העומר, אפילו אם ספרנו כבר ארבעים ושמונה ימים לעומר, עדיין חסר עוד תיקון אחרון של צד נוסף במציאות על מנת שיושלם התיקון כולו, ונוכל להיות בבחינת כלי לקבלת התורה. המיעוט הטמא שעדיין לא תוקן מתפשט במציאות כולה והוא שמונע את השראת השכינה. רק בשלמות הספירה יוכל להיות התיקון השלם.

התבנית של שבע ושמונה כמו בספירת העומר, קיימת גם בברית מילה הנעשית ביום השמיני ומבטאת את הכנת האדם להיות כלי להשראת שכינה וכניסתו להיות חלק מכלל ישראל. גם בשבועות ובשמיני עצרת, ישנם כעין שבעה ימי טהרה מכל ענייני העולם הזה וביום השמיני חלה קדושה אלוקית על נשמות ישראל[7]. מצד העולם הזה אין בו קדושה, אך באמצעות ספירת שבעה, יש ליהודי היכולת לטפס למעלה מגדרי העולם הזה, להזדכך ולהיטהר.

 

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' 

ספירת היובל מכוונת כנגד בחינת העולמות. הארץ הגשמית והאדמה הדוממת הם עצמם מצווים לשבות. עיקר השביתה בשמיטה וביובל היא חובת החפצא דווקא, "ושבתה הארץ", ולא חובת הגברא. אז לא מתגלית טהרה, אלא קדושתה של הארץ: "כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם"[8].

על מנת להבין את גודל המעלה המתגלה ביובל, עלינו להתבונן במשמעות הפנימית של התבניות המספריות שלו. הסברנו כי בשבת ישנה ספירה של שש ושבע. בעומר, אנו סופרים שבע ושמונה וביובל- שש, שבע ושמונה. מחזור השמיטה של ספירת שש ושבע כמו בשבת, מבטא את נקודת האלוקות הפנימית המחייה את המציאות. מחזור שבע שמיטות, כמו בספירת העומר מבטא את תהליך הטהרה של הנשמות אך היובל, הוא בבחינת היום השמיני כנקודת השיא של הקדושה.

לפי הסברינו, יש להתבונן מדוע ב'עולמות' יש שביעי ושמיני קדושים, מדוע ב'נשמות' רק ביום השמיני נטהרים, ומדוע ב'אלוקות' רק השביעי קדוש. לכאורה היה נראה לומר שהקדושה הכפולה צריכה להופיע דווקא באלוקות או בנשמות ולא בעולמות, על כן יש להסביר מהי מעלת היובל המכוון כנגד ה'עולמות' שהתברך בקדושה כפולה: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'[9].

 

הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה

ישנם שלוש דרגות ביחס לקשר בין הבורא לנברא הבאות לדי ביטוי בשלוש בחינות אותם עלינו לכוון באזכרת שם הוי"ה: היה הווה ויהיה. רצף זה מסדרם על פי סדר כרונולוגי, אך הרצף לפי מעלתם, מן הקטן לגדול הוא- הווה, יהיה והיה. ה'הווה' הוא הקטן שבכולם כיון שהוא מכיל רק רגע אחד. ה'היה' וה'יהיה' הם אינסופיים אך בין שניהם, העתיד קטן יותר מן העבר. כפי שאמרו רבותינו הראשונים "כל קדמון נצחי ואין כל נצחי קדמון". ה'היה' הוא 'בלי ראשית', 'יהיה' הוא 'בלי תכלית' וההווה הוא הסופי[10].

גדולי ישראל, "נפש החיים" ומרן הרב קוק זצ"ל לימדונו, כי אנו יכולים לכנות אותו יתברך 'אין-סוף', אבל אין יכולים לכנותו 'אין ראשית'. ב'אין-סוף' יש לנו איזה צד אחיזה אמיתי, אבל ב'אין ראשית' אין לנו שום צד אחיזה, לכן אל לנו לומר שקר. אף על פי שיש בידינו להסביר כי אין לנו שום אחיזה ב'אין ראשית' והיא עליונה יותר מ'אין-סוף', על אף זאת, עדיין אין לנו היכולת לומר כשגרת לשון עליו יתברך 'אין ראשית'.

התבוננות שלנו מן ההווה לעבר האין-סוף, היא תמיד התבוננות מוגבלת מנקודת מבטינו הסופית. אף פעם לא נוכל להגיע לאין ס

וף אלא תמיד נוכל רק להיות בבחינת "שואף לאין סוף", כמו האין סוף בעצמו. ההגעה לאין-סוף היא אין סופית. לעומת זאת, מה'אין ראשית' ועד ההווה יש כבר מהלך אין סופי ועל כן הוא גדול באין-ערוך מהשאיפה שמן ההווה לאין-סוף. ובמילים אחרות- ה'אין-סוף' הוא "אין-סוף בכוח" ואילו ה'אין ראשית' הוא "אין-סוף בפועל", לכן העתיד - "יהיה" קטן יותר מן העבר -"היה".

מלבד הרצף הכרונולוגי של שלושת הבחינות והרצף מצד מעלתן, ישנו סדר נוסף: הווה, היה ויהיה, המופיע במילות התפילה: "ה' מֶלך, ה' מָלך, ה' ימלוך לעולם ועד" כרצף של הווה, עבר ועתיד. על דרך הפשט, סדר זה מושתת על עוצמת החוויה האנושית של האדם. ראשית, ההווה נחווה בתוקף הכי גדול. לאחר מכן תוקף חלש יותר יש לחוויית העבר ולבסוף העתיד הלא נודע, שאין עדיין לאדם שום חוויה ממשית ממנו. 
 

בנוגע לשלישיה בה אנו עוסקים, נתבונן בהם כסדר זה- הווה, עבר ועתיד: ספירת העומר כנגד ההווה, השבת כנגד העבר והיובל כנגד העתיד.

ספירת העומר שהינה ספירה של שבע המכינה לשמונה היא בבחינת ההווה שלנו, המתרחשת כתהליך תיקון הנשמות מתוך מציאות העולם הזה כמו שהם עדיין רחוקים מאלוקות. בתהליך זה עוסק האדם בהיטהרות והכנה לקראת גילוי אלוקות שלמעלה ממנו. לאחר שהאדם התוודע לכך שבעצם המציאות נבראת מהאלוקות שהיא שורש הכל, וכשהוא נעשה על ידי טהרתו מכון לשכינה אלוקית, אז מתגלה נקודת המבט האלוקית ביום שכולו שבת, והמציאות מתגלית כהתפשטות של האלוקות עצמה כפי שהיא מצידה ש"אין עוד מלבדו".

זוהי מדרגת השבת שיש בה גילוי אלוקות, כפי שהתגלתה בנקודת ההשקה אל הנבראים בעת בריאת העולמות. מדרגה זו נגלית בחג השבועות, חג מתן התורה שבכתב שהיא היא 'סדר העולם' כלשונו הידועה של המהר"ל- התכנית האלוקית הקודמת ומכינה את בריאת העולמות. התורה עצמה היא למעלה מערך כלי השגתנו ולמעלה מגדרי העולמות, כפי שאמר הבעש"ט - "תורת ה' תמימה" שלא נגע בה אדם מעולם, והיא מתגלית מתוך תהליך הטהרה של ספירת העומר[11].

השבת היא בבחינת האלוקות בעבר- "היה" ו'אין ראשית'. היא מבטאת את המציאות שלפני העולמות, של 'אין עוד מלבדו' - "אתה הוא קודם שנברא העולם, אתה הוא אחר שנברא העולם". ובה מתגלה כי ללא נקודת התוך, כל שאר ששת הממדים של המציאות קורסים. השבת מגלה כי האלוקות היא המחייה את העולמות ובאמת 'האלוקות בפשיטות והעולמות בהתחדשות'.

כעת יש להסביר כיצד היובל הוא הביטוי לבחינת העתיד של "יהיה" ו'אין תכלית'? לשם כך נתבונן במעלתם של העולמות עצמם.

 

כֹּח בַּגְּבוּל

הסברנו כי 'אין ראשית' היא המעלה העליונה ביותר של אין-סוף בפועל, של האלוקות כמו שהיא: "אתה הוא עד שלא נברא העולם". לאחר מכן במדרגת השבת מתגלה כי "אתה הוא משנברא העולם" ולמרות העולם, אין שום שינוי באלוקות חלילה: "אני הוי"ה לא שניתי". מתוך כך יש לשאול מדוע בכלל נבראו העולמות? מה צורך היה לברוא עולם גשמי ומוגבל?

רבי עזריאל מגירונה, תלמידו של רבי יצחק סגי נהור, שהיה תלמידו של הראב"ד - הנקרא "שלישי לאליהו" אשר התגלה אצל הראב"ד, מגלה יסוד עמוק שבעמוקים של אמונתנו: "כשם שיש לו כוח בבלתי בעל גבול, כך יש לו כוח בגבול".

במצב של 'אין ראשית' ו'אין-סוף בפועל', מגלה הקב"ה את כוחו רק בבלתי בעל גבול ובאין-סוף. אך לעומת זאת, 'אין-סוף בכוח' זהו פלא, שהאינסופיות בנויה על בסיס מהותי של סופי, ודווקא הסוף מוליד אינסופיות. הגילוי שכוחו יתברך כולל לא רק את 'כוח הבלתי בעל גבול' אלא גם את כוח הגבול. כוח הגבול עצמו הוא הנושא בעצמו אין-סוף ובהתגלותו- טעם בריאת העולמות. זוהי מעלת ה'אין אחרית' על ה'אין ראשית'. הקב"ה ברא את העולמות על מנת שמתוך הסופי דייקא, תתגלה האינסופיות.

בתהליך של ספירת העומר הנשמות שבהווה נטהרות מטומאתן ונעשות כלי לאלוקות. בשבת, מתגלה כי באמת הכל אלוקות, כמו לפני הבריאה ב"היה", אך ביובל מתגלה מעלה מיוחדת במינה. מעלתו הנפלאה של היובל שהוא מבחינה מסוימת למעלה מהכל, טמונה בכך שבעוד שהשבת היא רק מעין עולם הבא, ביובל מתגלה אור עולם הבא ממש. בשנת היובל הכל שב אל מקומו- האדם שב לנחלתו, העבד למעמדו בן החורין, והחובות נשמטים. אז מתגלה כי העולמות עצמם הם בעצם הופעת אלוקות- "כי לי כל הארץ". גילוי זה מאיר אמנם בשבת בכל פרט, אך רק ביובל הוא מאיר בכלל. בעוד שבשבת הגילוי שהכל אלוקות הוא הגילוי העליון ביותר, ביובל גילוי זה מהווה מדרגה המכינה למדרגה עליונה יותר.

ביובל, שלא כמו בשבת אין עניין להתנתק מן העולם הזה לנקודת מבט אלוקית ולמציאות של מעין עולם הבא, אלא, המציאות כולה מתגלה כאלוקות. ביובל, שלא כמו בשבת, אין צורך להכין מראש לחם משנה, אלא הקב"ה מבטיח שפע ברכתו לשלוש שנים: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים". ועוד- ביובל, אין איסור מלאכה המנתק אותנו מן העולם הזה כמו בשבת. אמנם אסורה עלינו מלאכת הקרקע בשמיטה ויובל, אך הקב"ה הוא זה שפועל במקומנו ומתערב ישירות במציאות העולם הזה לגדל את כל צרכינו. לנו נותר לאכול את הפרות ולהתענג על ה': "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"[12].

נבהיר את מעלת היובל מתוך התבוננות בקשר הזוגי. נקודת הבסיס של הקשר הזוגי היא המשיכה שבין שני צדדים מנוגדים. בקשר כזה, כל אחד מן הצדדים חפץ להשלים את החלק החסר בו הקיים בבן הזוג שכנגדו. כך, כביכול, בקשר שבין האלוקי לאנושי. מצד האנושות החסרה אלוקות, ישנה תשוקה למצב בו הכל יהיה אלוקי, אך מן הצד האלוקי, אצלו יתברך הכל אלוקות וכביכול הוא פונה להשלים את אינסופיותו ביחסו אל העולמות. גילוי העולם כאלוקי זוהי התנועה האנושית אל האלוקות, ואילו גילוי האלוקות בעולמות זו היא התנועה האלוקית אל העולמות המתגלה בשנת היובל. ביובל מתגלה המדרגה העליונה שהאלוקות בעצמה פונה אל העולמות ובקיומם עיקר חפצה.

ביובל מתגלה כי "לית שכינתא שריא באתר פגים". כפי שכהן בעל מום הוא פסול לעבודה, כך ביובל, רק כאשר כל פרט ופרט מישראל ישוב למקומו האלוקי והראוי בארץ, איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, אזי יהיה בכך תיקון שלם ויתגלה בכך שהכל אלוקות. גילוי זה אינו הגילוי במדרגה של האלוקות כפי שהיא לפני העולמות, אלא גילוי המתרחש דווקא עם העולמות, כאשר הסופי בעצמו מתגלה כאינסופי והטוב מתגלה כטוב אין-סוף.

 

כִּי לִי הָאָרֶץ

כאשר אנו מחלקים את המציאות לבחינות "עולמות נשמות אלוקות", חלוקה זו מבטאת התבוננות חיצונית על המציאות. ברצף זה אנו מניחים שקיים פער בין העולמות לאלוקות. אנו מניחים כי העולמות הם בחינת העלם, מלאים טומאה וריחוק, ואין בהם אלוקות. מתוך כך אנו מניחים כי הנשמות צריכות לעבוד ולתקן מצידם בספירת שבעה נקיים כדי להיות כלי לקבל אלוקות, ורק ביום השמיני ישנה טהרה וגילוי ש'אין עוד מלבדו', כפי שמתגלה מצידו יתברך בשבת. ביובל, לעומת זאת, מתגלה נקודת מבט פנימית על המציאות, כי העולמות עצמם נחשפים כהופעה אלוקית "כי לי כל הארץ" ויותר מכך, מתגלה מדרגת עולם הבא בקיומו של עולם שכולו אלוקות.

לאחר שמתגלה בנשמות שאין עוד מלבדו, הופך השביעי להיות אך הכנה למדרגה העליונה של השמיני, ובו מתגלה כי הקב"ה מצידו רוצה לברוא את העולם. זוהי מדרגה בה העולם אינו מהווה חציצה והעלם בעד האלוקות, אלא דווקא הוא שמגלה כיצד המציאות כולה מלאה אלוקות, ובו מתגלה כוחו של הקב"ה שבגבול. זוהי המעלה העליונה ביותר של 'אין אחרית', מעלתה העליונה של ארץ ישראל, שעתידה להתגלות לעתיד לבוא, כאשר הנשמה תלמד אלוקות מן הגוף, כפי שמבואר בחסידות. במדרגה זו, דווקא בעולמות תתגלה אלוקות וקדושה העליונה: "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" ואחר כך- "כי יעקב בחר לו י-ה", כך היה הרצי"ה חוזר ומדגיש, כי קדושת ארץ ישראל כפי שמתגלה ביובל, עליונה אף יותר מקדושת עם ישראל. זוהי המדרגה של "תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ", שהארץ בעצמה תאיר בכבוד ה'. במהרה בימינו אמן.