"קרבה שנת השבע, שנת השמיטה..."

שם הפרשה: 
בהר

"קרבה שנת השבע, שנת השמיטה..."

הפרשה שלנו עוסקת בשמיטה, וזוהי הזדמנות עבורנו להתחיל להתכונן לשנת השמיטה, שתחול בשנה הבאה, בע"ה.

הציווי על שנת השמיטה מופיע, מלבד בפרשתנו, גם בספר שמות (ובספר דברים פרק טו – שמיטת כספים).

להלן נשווה בין שתי הפרשיות העוסקות בשמיטה, נעמוד על ההבדלים ביניהן וננסה להסביר אותם:

בויקרא כה מתוארת מצוות השמיטה כך:

 

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק:

(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:

(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:

(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:

 

בפרשיה זו שנת השמיטה אינה מכונה "שמיטה" אלא "שבת", שבת לארץ. מה עניינה של שבת זו? בשנה זו האדם אינו עובד את האדמה, אבל מצד שני הוא יכול לאכול ולהינות מפרותיה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". על פי האמור כאן, כל אחד, כולל הבעלים של השדה יכול ליהנות מפירות הארץ השובתת. הביטוי "לכם לאכלה" מופיע גם בתיאור בריאת העולם, בבראשית פרק א, שם נותן ה' רשות לאדם ליהנות מן הבריאה: " וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". האכילה מפירות הארץ, הגדלים בשנת השבתון ללא מגע יד אדם מזכירה את הברכה שבירך ה' את האדם בבריאת העולם, שגם שם העולם היה מלא ושלם ללא כל מאמץ מצד האדם. לפי זה משמעותה של שנת השבתון הינה לשוב להרגיש ולהתחבר לטוב ה', חסדו וברכתו. טוב ה' בשנת השמיטה בא לידי ביטוי בכך שהאדם נהנה מן הפירות למרות שהוא כלל לא טורח לגדלם (ממש כמו בבריאת העולם).

 

תיאור שונה לחלוטין של שנת השמיטה מופיע בספר שמות פרק כג:

 

 (י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:

(יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:

 

לפי פסוקים אלו, שנת השמיטה מכונה כך משום שהאדם שומט את אדמתו ולא מורשה לעבוד. כאן, המרכז של שנת השמיטה הם העניים: "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ". בעל הפירות אינו רשאי ליהנות מפירות שדהו! זוהי שנה של גמילות חסד, של סוציאליות, של שיוויון חברתי, שבה אין רכוש השייך לאחד יותר מרעהו וזאת משום שהארץ כולה היא בעצם של ה'.

 

כך יוצא שבשנת השמיטה באים לידי ביטוי שני יסודות רוחניים גדולים: אהבת ה' אלינו הבאה לידי ביטוי בשפע הטוב והפירות שהוא נותן לנו, ורעיון נוסף – צדק ושוויון חברתי המתאפשר משום שה' הוא בעל הבית האמיתי על מה שנדמה לנו כרכושנו שלנו.

כפילות זו באה לידי ביטוי בשתי הפרשיות השונות (ואף הסותרות – שהרי למי מותר לאכול את מה שגדל בשנת השמיטה? לבעלי השדה או לעניים בלבד?) של השמיטה בתורה.

ביקורת המקרא האתאיסטית מסבירה את תופעת הסתירות בתורה בריבוי מקורות אנושיים לתורה: התורה נכתבה על ידי גורמים שונים, בתקופות שונות, ומשום כך ישנה סתירה בין חלקיה השונים. לאור האמור לעיל, אנו, המאמינים בתורה אלוהית נסביר את הסתירות בריבוי פנים הבאים לידי ביטוי במצווה אחת.