מילה ושבת

שם הפרשה: 
תזריע
מאת: 

על פי דרשות חז"ל (מסכת שבת דף קלב ע"ב ומסכת סנהדרין דף נט ע"ב) הפסוק בפרשתנו; וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, המופיע בתוך דיני טומאת היולדת, בא ללמדנו שמילה דוחה שבת.

ביטוי ציורי לעובדה שמילה דוחה שבת, מופיע ב"ילקוט שמעוני" (ירמיהו רמז שכא):

 

"אתה מוצא השבת והמילה מדיינים זה עם זה. השבת אומר(ת): אני גדולה ממך שבי שבת ממלאכת עולמו שנאמר וישבות ביום השביעי. אמרה המילה: אני גדולה ממך שאלמלא אני לא נברא העולם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.

אמר ר' יהודה בר שלום: משל לשתי מטרונות שהיו עומדות ולא היה אדם יודע ליתן לב להפריש אי זו גדולה מחברתה, כיון שהעביר אחת מלפני חברתה ידעו הכל שאותה שעברה מלפני חברתה היא הקטנה, כך ממה שאנו יודעים שהמילה דוחה שבת אנו יודעים שהמילה גדולה מן השבת."

 

את משמעות הוויכוח בין השבת למילה, ואת עליונותה של המילה, מבאר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א עמ' 226). ראשית הוא קובע שהשבת היא בבחינת "הכנסת הרוחניות לתוך הגשמיות" ואילו המילה היא "הסתלקות מן הגשמיות". לשיטתו - והדבר אופייני לתנועת המוסר – כאשר אי אפשר לקיים את שני הערכים, "ההסתלקות מן הגשמיות קודמת? כך הדברים בלשונו:

 

"יש כמה מצוות בתורה שענינם הוא לקדש את הגשמיות על ידי הכנסת מצוה לתוכם... כמו ענין עונג שבת שעיקרו הוא לענג את השבת, היינו לקבוע בנפשו על ידי המאכלים הערבים והבגדים הנאים, כי כבוד השבת הוא גדול ונעלה. אמנם עורמה גדולה יש לו ליצר בעניני מצוות אלו, כי מטעה הוא את האדם לשאוף אך ורק עניני עולם הזה, ומכסה את הרע הזה במצוה אשר יעשה באותו ענין...

במה יילחם האדם נגד היצר בעצתו זו? אך בהסתלקות משאיפת הגשמיות ושבירת התאווה. דווקא אם נשתמש בהסתלקות הגשמיות, נוכל להצליח גם בהכנסת הרוחניות לתוך הגשמיות. אבל זולת זה, קידוש הגשמיות מסוכן הוא מאד."

 

ואף שהדברים ללא ספק יאים למי שאמרם, נראה לי דחוק לראות דווקא במצות המילה "הסתלקות מן הגשמיות". כך, למשל, מפרש רמב"ן (בראשית פרק יז פסוק ט) את טעם מצות מילה:

 

"ואמרו בטעם המילה, ששם זכרון באבר התאווה רב המהומה והחטא, לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר."

 

היינו: לא הסתלקות מהגשמיות, אלא קידוש הגשמיות; לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר.

ברצוני להציע הסבר שונה למחלוקת בין השבת למילה.

רש"ר הירש בספרו "חורב" (עמ' 66-70) מאריך בהסבר משמעות השבת המסמלת את שלטון ה' בעולם. האדם בשגרת חייו עלול לטעות לחשוב שהוא הוא אדון הבריאה, ועל כן באה השבת ללמדנו שלא כן הדבר:

 

אבל באיזה אופן יהיה יום השבת אות ברית, חינוך, קדושה והכנה אל זאת התעודה?... הן אמנם במה נודע בייחוד שלטון האדם בארץ, ובמה כוחו גדול להיות סוכן על התבל? בזה כי יעצור כח לשנות, להכשיר ולתקן את כל הדברים מסביב לו, לתכלית חפצו ורצונו... ששת ימים תעבוד - ששת ימים משול בן אדם על התבל וכבוש אותה למלאכתך ולעבודתך לפי רצון ה'. אבל ביום השביעי אל תשלח יד לפרוש כנפי ממשלתך אף על אחד מהנמצאים... ובשביתת השבת עליך בעצמך להגות ולהביע אומר, כי לא לך הם הדברים מסביב לך... בכל שבת ושבת השיבה לה' את התבל שלו."

 

השבת מסמלת את ההימנעות מיצירה ושינוי ("מלאכת מחשבת"); אל תשלח יד לפרוש כנפי ממשלתך אף על אחד מהנמצאים

מילה, לעומת זאת, מסמלת דווקא את יכולת השינוי והיצירה, כפי שעולה מדברי מדרש תנחומא בפרשתנו (סימן ה):

 

"מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזו מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ, יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו ר' עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.

אמר לו: למה אתם מולין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו ר' עקיבא שבלים וגלוסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה ידי אדם, אין אלו נאים יותר מן השבלים? אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם."

 

מהר"ל בספר "תפארת ישראל" (פרק ב) מפרש את הדו-שיח בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס:

 

"כי טורנוסרופוס היה סבור כי מעשה האדם פחותים מן מעשה הטבע, במה שהטבע פועַל אלוקי. לכך אמר שהמילה היא יותר פחותה מן הערלה, שהיא מעשה הטבע שפעל השם יתברך, ואילו המילה מעשה האדם. והשיב לו שאין הדבר כך, כי מעשה האדם במה שהוא פועַל האדם שהוא בעל שכל - יותר במדרגה מן הטבע, שהוא כח חמרי בלבד. וכמו שהוכיח לו מן החטים שהוא פועל הטבע, והוא חסר עד שיושלם על ידי אדם השכלי. שמזה תראה כי פועל השכל הוא על הטבע."

 

היינו: בעוד שהשבת מסמלת את ההימנעות מיצירה ושינוי, המילה מייצגת כח החידוש של האדם במה שהוא פועַל האדם שהוא בעל שכל, ובזה גדול כח המילה המסמלת אקטיביות, מכח השבת המסמלת פסיביות.