זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו

שם הפרשה: 
יתרו

כשהתורה חוזרת  על הדיבר הרביעי – השבת - בספר דברים  נוסח הדיבר שונה.  לא רק בפתיחה "שמור" שם לעומת "זכור" כאן, אלא בעיקר בתוכן. מצות השבת מנומקת כאן  בנימוק דתי, שנזכור את בריאת העולם יש מאין. בעוד שבספר דברים הנימוק הוא סוציאלי-פיזי. מנוחה הגוף לאדון ולעבד גם יחד. בעצם זכור ושמור הם שני צדדים של מטבע אחד. אין מנוחה פיזית ללא קדושה. ואין קדושה ללא שביתה פיזית. הנימוק הסוציאלי מעוגן בהודעה שה' הוא שהוציאנו ממצרים והוא שתובע מאתנו שוויון בין העבד, על אף מוצאו הנוכרי,  לאדוניו הישראלי. וכן להפך, אין קדושה ללא השבתה מוחלטת של כל מלאכות החולין.  ופן נוסף.  ללא מסגרת  סמכותית הקובעת מה מותר ומה אסור  לא תתקיים מנוחה. ללא "שמור" אין "זכור"  כי כל אדם עלול לפרש את השבתון לפי שיקוליו האישיים. בסופו של דבר המנוחה תתפורר ותיעלם כליל. מאידך, עיסוק בלעדי בפרטי הפרטים של שמירת הלכות שבת בלבד, מבלי למלא אותה תוכן רוחני הולם, עלול לרוקן את השבת ממשמעותה. שמירה יש אך זיכרון אין.  יש צורך בהרמוניה  ראויה בין השנים. "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו".

איזון זה בין השמור לזכור  עומד בהנחת היסוד של כללי הפסיקה של השבת המודרנית. השבת היא השאלה המעשית ביותר מכל תחומי המודרנה.  ולכן היא מעסיקה את הפסיקה ההלכתית יותר מכל נושא אחר. ת"ח העומדים על רמה גבוהה  והמבינים את משמעותם של החידושים הטכנולוגיים יכולים  לתת מענה לכל נושא.  בעיקר באמצעות  המידה הידועה "בניין אב" שהיא אנלוגיה ממקרה למקרה. כך  ניתן לגשר בין שאלה מודרנית בימינו לבין מקור ההלכה בסיני, דרך שרשרת הזהב של הפסיקה במשך כל הדורות..

התורה ניתנה על דעתם של חכמי ישראל, הבקיאים בכל חדריה שיראתם קודמת לחוכמתם,  שהם יפרשוה ויישמוה.

לדוגמא, מכשיר חשמלי בימינו הוקש ע"י חלק מהפוסקים להפעלת שעון.  והשעון  הוקש בזמנו להרכבת כלים מפורקים ע"י הברגה. ואלו הוקשו למיטה מפורקת שיש להרכיבה,  וכך הגענו לתיקון כלי ולאב המלאכה - בונה.

היו פוסקים שעשו אנלוגיות אחרות. הפיכת  מכשיר דומם לפעיל נחשבת ליצירת דבר חדש. ודמיון לכך ריסוק שלג בשבת, שהוא שינוי מצב צבירה של מוצק לנוזל. מסקנתם של האחרונים קצת שונה, ונעמוד עליה בהמשך. אולם הנחת היסוד של הפוסקים הייתה ששביתת השבת מחייבת גם השבתת מכשירים חשמליים, אלא א"כ הם ממשכים לפעול מעצמם. מצות "זכור" גרמה לכך שתישמר גם מצות "שמור" מצות זכור באה לשמור את השבת שלא תטבע בפרשנות פורמליסטית שתוצאותיה עלולות למחוק את השבת חלילה. זכרהו מאחר שבא להשכיחו.

עם המצאת הטלפון היו  שניסו לומר שאין להגדיר את הפעלתו כמלאכה אסורה  (ר' אוצר ישראל ערך טלפון) אולם רוב מנין ורוב בניין של הפוסקים ראו בעיני הנשר שלהם מה עלול לקרות לשבת אם מכשיר כמו הטלפון יפעל בשבת.

מאה שנה אחרי כן צריכים כולנו, כולל מי שסבר  אולי בזמנו להתיר את המכשיר,  להודות להלל ולשבח את חכמינו שאסרו את השימוש בטלפון. איך הייתה נראית השבת אילו חלילה היו אמצעי התקשורת ממשיכים לפעול בשבת כבחול? הטלפון  והפקס, הרדיו והטלויזיה, האינטרנט והדוא"ל וכו' וכו' . מה היה נשאר מהשבת?

ב"ה שבשבת כל הסמבטיון הזה שובת ומאפשר לנו להתנתק מחיי החול, על טרדותיהם ומתחיהם, ולהמיר את התקשורת המלאכותית החיצונית   בתקשורת טבעית אנושית. גם מי שיש לו אלף ידידים וירטואליים ב FACE BOOK   בשבת הוא חוזר לממדים הטבעיים האנושיים ויש לו רק ידידי אמת שניתן ליצור אתם מגע ישיר ואמיתי TO FACE  FACE והוא יכול להתמסר יותר לתרבות הרצינית של  .FACE to BOOKבשבת אנו יכולים לחיות חיי משפחה, חברה וקהילה וליצור תקשורת פנימית אמיתית במקום התקשורת החיצונית. השבת אינה רק מנוחת הגוף (=שמור) אלא בעיקר מנוחת הנפש (=זכור). אין צורך לענות על צלצול הטלפון. אין חובה להשיב על דוא"ל. אין הכרח לסמס חזרה. מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח. מנוחה שלמה. 

כמה אומללה שבתם של כל המתוקשרים גם בשבת? לבי לבי על חילוליהם את  השבת, הטלפון המצלצל, הרדיו המבשר כל חצי  שעה חדשות, הסמ"ס הממסמס את מנוחת השבת,  מעי מעי על חלליהם הרוחניים והחברתיים. (האם כל אלו הם חומרא או קולא?!..)

הרפורמים  לא נזקקו, כדרכם, לאסמכתאות הלכתיות. די היה להם להתפעל מכל המצאה מודרנית כדי לקבוע באופן קטגורי שכל חדש מותר. שהרי "מתקדמים" הם כביכול.  היום, כעבור  מאה שנה מותר לנו לשאול מי "מתקדם" באמת, אנחנו או הם? היכן מתיישמת המודרנה יותר, בשבתנו  או בשבתם?

ועם זאת, אין הדבר מונע את ההכרח להפעיל מכשירים חשמליים במקרים חריגים של סיכון,  חולי  וצער גדול. לפי האנלוגיות שהזכרנו לעיל,  יש מכשירים שהשימוש בהם אסור מן התורה ויש שאסורים מדרבנן. הבחנה זו  מאפשרת לנו להבחין בין מצב רגיל לבין שעת חרום. בשם הרב שלמה זלמן אוירבאך, מגדולי הפוסקים בנושאים טכנולוגיים בימינו, מוסרים, שהתבטא בלשון זו: לאדם בריא החשמל אסור מהתורה, עבור חולה האיסר הוא מדרבנן ומותר במקרים מסוימים. אין כאן  סתירה, אלא הבחנה עמוקה בין "זכור" ל"שמור".   התורה בכוונה ניסחה את  הדברים במשמעות כפולה. עבור חולה די ב"שמור" פורמאלי. עבור בריא קיים גם  ה"זכור" שלא נפרש את ההלכה, בטעות,  כמי שמתירה חילול שבת, כביכול.

וכן להפך, מי שנאלץ לחלל שבת עקב שעת חרום ואינו יכול לקיים את מצות "שמור" כהלכתה עדיין קיימת מצות "זכור". כל מה שאינו הכרח נשאר עדיין בגדר זכירת השבת. כגון רופא תורן,  במשמרתו הוא נאלץ לעשות מלאכות רבות שהיו הכרח לצורך החולים. אולם כשזו נגמרה הוא חוזר לביתו באופניים ולא ברכב. כי הוא זוכר ששבת היום.

מקור קדום לשיטתם  של הפוסקים הוא הרמב"ן בפירושו לפסוק "יהיה לכם שבתון" (ויקרא כג, כד) מסתבר שמה שהנחה אותו הייתה הנחה שלא ניתן לקיים את מצות "שמור" מבחינה פורמאלית בלבד ללא מצות "זכור"

נצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ויהיו עומסים על החמורים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שולחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן...לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח.

ניתן להוסיף עפ"י מה שכתב הרמב"ן עצמו בשמות כ,ז שמצות "זכור"  חלה כבר  ביום ראשון. כי כדי לקיים את  מצות שמור בשבת יש לזוכרה ולהתכונן אליה כבר מתחילת השבוע. אדם שמתכנן עסק, נסיעה, או בונה בית או מפעל, חייב לתכנן את הכל מראש שהשבת תוכל להישמר כהלכתה.  א"א לשמור שבת כאשר  נזכרים בה רק בשבת עצמה. ה"זכור" ביום ראשון מבטיח את ה"שמור" בשבת.

כמה גדולים חכמינו. עלינו לתת אמון בהבנתם את התורה ובישומה, בהדרכתם ופסקיהם. הם יודעים לשמור על האיזון הנכון שבין ה"שמור" ל"זכור" כי רק כך נוכל גם אנו  לשמור את השבת וגם לזוכרה. ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו.

מִי כְּעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ...יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתָתָּ... מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה. מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה.