בין קידוש להבדלה

שם הפרשה: 
קדושים

הקדושה היא אחת ממטרות היסוד של חיינו. הציווי 'קדושים תהיו' מלוה אותנו תמיד. אלא שאולי דווקא בגלל נשגבותה של הקדושה, ישנו קושי להבין ולהגדיר את מהותה. קשה לעמוד על משמעות השורש 'קדש'. בלשון הזוהר (ויקרא צד,ב): 'קדש מלה בגרמיה', כלומר המלה קודש עומדת בפני עצמה ואין דומה לה. יש שמשערים שהוא גזור מ'קד' שמשמעותו היא לחתוך (HALOT).

השערה זו קרובה לתפיסה המעמידה את הקדושה על מושג הפרישות: 'קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה' (רש"י ויק' יט,ב). מדוע עלינו להיות פרושים? 'כי קדוש אני' – 'כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר' (ספורנו שם).

לפי פרשנות זו, הקדושה היא נסיון להדמות לקב"ה. כשם שהוא נשגב ומרומם מעל העולם ומעל הדברים הרעים המצויים בו, כך האדם שרוצה להדמות לו.

 

ברם, האפשרות להיות דומה לה' פותחת בפנינו אפשרות חדשה. אנחנו יכולים לא רק להיות דומים לה' אלא להיות קשורים אליו ודבקים בו – 'נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים' (רמב"ן שם). יתכן לפי זה, שעניינה של הקדושה אינו הפרישות, אלא דווקא הקשר, הדבקות.

 

מושג הדבקות מביא אותנו למשמעות נוספת של הקדושה. כשאנו אומרים על אדם שהוא 'מקדיש את זמנו' לעניין מסויים, כוונתנו היא לומר שהוא מייחד זמן לאותו עניין. כשאדם מקדיש חפץ לה' הוא הופך להיות מיוחד לה', וכתוצאה מכך הוא נאסר בהנאה לכל אדם. באופן דומה חכמים קראו לשלב הראשון בחתונה, המכונה אירוסין בלשון התורה, בשם 'קידושין'. כך אנחנו נוהגים היום, שהחתן מקדש את אשתו בלשון 'הרי את מקודשת לי'. כבר פירשו לשון זאת בעלי התוספות (קידושין ב,ב ד"ה דאסר): 'מיוחדת לי ומזומנת לי'. ועל ידי ההתיחדות – ההקדשה, נוצר גם איסור והבדלה: 'אשה במה דמתיחדת להיות לו היא נאסרת לכל' (תוס' שם).

 

אלא שאין די בהעמדת הקדושה על היחוד והקשר, שהרי מלשון הפסוקים נראה שהקדושה היא סוג של תכונה. 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' (ויקרא יט,ב). האדם יכול להיות דומה ליוצרו, והוא מצווה להשתדל להוציא אל הפועל דמיון זה. הדרישה 'קדושים תהיו' הופכת את הביטוי 'בצלם אלוקים עשה את האדם' מעובדה לאתגר. אם מצליח האדם להיות דומה ליוצרו, מצליח להיות קדוש בדומה אליו, אז הקשר אפשרי. קשר מצריך שפה משותפת ועל האדם להיות שותף בלמידתה וביצירתה של שפה כזו, כדי לאפשר את הקשר.

 

בזוהר הקדוש מסופר שחכמים היו שמחים כשהיו מגיעים ללמוד את פרשת קדושים. על כך מובא בשם בעל חידושי הרי"מ, שאמר בשמו של ר' שמחה בונים מפשיסחא (קול מבשר פרשת קדושים י):

"משל לתלמיד שלומד שיעור בפני עצמו, ואח"כ לומד הרבי עמו זה השיעור, שאז הוא שמח בזה. וכן כאן, קדושים תהיו כי קדוש אני, כל אחד מישראל יש לו חלק בקדושה, ולכן החברייא הוו חדאן" ( = החברים היו שמחים).

המשל מתאר איפוא תלמיד שלומד סוגיא, ומגלה שהרבי המלמד אותו בחר ללמד אותה סוגיא שגם הוא נמצא בה והוא שמח על כך. ובנמשל: היכולת לקדושה, נמצאת בתוכנו. העובדה שגם הקב"ה קדוש היא המאפשרת את הקשר. אנו 'עוסקים באותה סוגיא', יש לנו שפה משותפת. ואנו שמחים וגאים בקשר שלנו עם הקב"ה.

 

בגירסא אחרת של המשל של ר' שמחה בונים, כשהרבי המלמד בוחר באחד מהתלמידים לסייע לו בשיעור, אז התלמידים בשיעור יודעים מי המובחר שבהם. כדי שיוכל התלמיד לסייע לרבו, צריך המלמד ללמוד את תכנו של השיעור עם התלמיד המובחר. התלמיד המובחר זוכה ללמוד לבדו עם הרבי! הקירבה בין המלמד לתלמיד, מדגישה את ההבדל בין התלמיד המובחר לבין שאר התלמידים. גירסא זו של הסיפור, מתאימה לסופה של הפרשה (ויקרא כ,כו): וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. הקדושה, השפה המשותפת בינינו לבין הקב"ה היא חלק מתהליך בו כל ההוייה שלנו היא לה', התקדשנו לו. ממילא כשנוצר הקשר המיוחד נוצרת גם הבדלה. הקב"ה מיחד אותנו לו ומבדיל אותנו מכל העמים האחרים, כאשה שנאסרת לכל על ידי כך שהיא מתקדשת לבעלה (ר' קול מבשר קדושים ט).

גירסא זו של המשל מדגישה את תפקידו של עם ישראל בין האומות בתור העם הנבחר. העוזר של המלמד צריך לעזור להעביר את הסוגיא גם לשאר התלמידים. כך הקדושה וההבדלה נועדה לכך שהתלמיד המובחר – עם ישראל, ילמד על הקדושה את העולם כולו.

ברכת הקידושין מסיימת במילים: 'בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין'. פשטם של דברים הוא שעם ישראל הופך קדוש יותר באמצעות המערכת של דיני הנישואין, שהרי זוג אינו יכול לחיות ביחד ללא חופה וקידושין. לאור מה שראינו כאן, מסתבר שלשון זו מכוונת גם למשמעות נוספת: הקב"ה כביכול קידש את עם ישראל כאיש המקדש לו אשה, יצר קשר של דבקות בינו לבין עם ישראל. קשר כזה יוצר מיניה וביה גם הבדלה והבחנה.

לסיכום: האתגר שבקדושה הוא העמידה על צלם אלקים שבתוכינו, החיבור אליו ומתוך כך הדבקות בה'. הפרישות כרוכה בקדושה, אם כמאפשרת אותה ואם כתוצאה של ההתייחדות.

".. אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל  הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ ..." (שמות יט,ה-ו).