המצוות בתורה

שם הפרשה: 
נצבים
שם הפרשה: 
וילך

המצוות בתורה, נכתבות בדרך כלל כצו מוחלט ללא כל הקדמות באילו קשיים יתקל מי שיקיים את המצווה. ואילו בפרשתנו יש צו חריג, עלום במידת מה:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יא- יד).

יש המפרשים שפסוקים אילו הן אמירה כללית על קיום המצוות כולן. התורה ומצוותיה נתנו לבני אדם בהנחה שהם יכולים לקיים אותם. התורה לא ניתנה למלאכים ולאנשים מיוחדים, ואין מדובר על צווים בלתי אפשריים לביצוע. זהו ענין של רצון, דעת ומאמץ.

אך יש המפרשים שהפסוקים הללו עוסקים במצווה מיוחדת במינה, שבאמת קיים איזשהו קושי נפשי ומעשי לבצע אותה - מצוות התשובה. השלב ראשון מתחיל ברצון של אדם לבדוק היטב את עצמו ללא פניות וללא הנחות, האם אכן הכל תקין והכל בסדר, בהתנהלותו הקבועה והשגרתית. ואם יתגלה, וכנראה שיתגלה שיש מקום לשיפורים, כי אנחנו בסך הכל בני אדם, אזי יש להכיר ולהודות בטעות ובמשגה ובדבר הצריך תיקון. השלב הבא הוא לקבל החלטה שמכאן ואילך צריך לפחות להתחיל לנהוג אחרת, והכי הכי חשוב גם להתחיל ממש בשינויים ובמקצה השיפורים.

לאיפה בדיוק צריך לשוב? כששבים לאיזשהו מקום, משמעות הדבר שהיינו בו פעם. ואכן כן. שלמה המלך בחכמתו אמר: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). "האדם" רומז לאדם הראשון שנולד ישר וטוב ובכל זאת חטא. אבל הוא גם רומז לכל אדם, לנו. נולדנו ישרים ותמימים, והמשכנו בדרכים מפותלות ועקלקלות, בניגוד ליושר הטבעי והפשוט. הקריאה היא לשוב לישרות הטבעית.

ראש השנה הקרב ובא, נקשר היטב בתודעה הלאומית וההיסטורית עם  הקריאה לתשובה, שהיא בעצם קריאה לעצירה לפרק זמן מסוים, להתבוננות פנימית. מצות היום המרכזית בראש השנה היא שמיעת קול השופר. שופר שבא מבעל חי, מהטבע, וקולותיו באים במבנה ובסדר קבוע. תקיעה פשוטה, ולאחריה קולות שבורים או רעועים, או שניהם, ולבסוף תמיד בתקיעה פשוטה. התקיעה הפשוטה היא אזכורו של האדם הישר והפשוט בלידתו, והקולות השבורים והרעועים הם ביטוי לאותם חשבונות, קלקולים ושחיתויות שנוגדים את הטבע הישר והטוב. התקיעה הפשוטה המסיימת, היא קריאה לשוב ליושר הפשוט והטבעי, לעולם ולחברה טובה יותר. בהקשר זה הקריאה היא לבדיקה במעגל ההתנהגות האישית - היחס לזולת, למשפחה לחברים, על הרגלים, על מקום לשינויים, ועוד.

בקול השופר של ראש השנה ישנו מימד נוסף. השופר הוא כלי שבו מכריזים על המלכת מלך: "וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכים א, א, לט). ראש השנה הוא יום של המלכת בורא העולם: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (תהילים מז, ו). אנו גם מסיימים את פסוקי השופרות בפסוק שנושאו תקיעה בחצוצרות: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלקיכם" (במדבר י, י). בדרך כלל אנו אומרים עשרה פסוקים – בזכרונות ובמלכויות, ואילו בשופרות זהו הפסוק האחד עשרה. אחד מעבר למקובל. כי הפניה היא קדימה לעתיד: "שהוא דברי רצוי ורחמים" (רא"ש, ראש השנה ד, ג). ריצוי ורחמים לבנין המקדש וחידוש הקרבנות. למקום בו תוקעים בראש השנה בשופר ובחצוצרות כאחד (משנה ראש השנה ג, ג). "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהילים צח, ו).

לתקיעת שופר יש אם כן משמעות גם במובן הלאומי ולא רק במובן האישי. הקריאה להתבוננות, היא גם לתחומים שהם מעבר למעגל הקרוב והמצומצם של כל אחד. זו קריאה למחשבות ולבירורים אישיים, על מידת המחויבות, הקשר והזהות עם העם, הארץ, והמדינה ומקום המקדש אליהם אנו שייכים, עם המורשת והתרבות שלה. מה באמת אנו יודעים עליהם, על מה ולמה אנחנו נאבקים כאן, ולאיפה כל הקבוצה הגדולה המגוונת והמורכבת הזו שנקראת עם ישראל הולכת, או להיכן היא צריכה ללכת, בהקשר ההיסטורי הרחב שלה. מה אנו פועלים ועושים כדי שאכן כל תפילותינו יתממשו ויתגשמו, ויגלה כבוד מלכותו עליהם, ויקבלו כולם עול מלכותו עליהם.

לא פשוט כלל וכלל לשנות הרגלים, קשה לבקש סליחה ולהודות שטעינו, מסובך להעמיק במחשבות על זהות לאומית והיסטורית,  אבל: "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יא).