טהרת המצורע

שם הפרשה: 
מצורע

פרשת מצורע עוסקות בנושא טהרת המצורע. אחד הדברים הבולטים בפרשת המצורע הוא המעורבות הגדולה של הכהן בתהליך זיהוי הטומאה, ולאחר מכן גם בתהליך הטהרה. ניכר שתפקיד הכהן כאן אינו רק בעבודת המקדש - לכהן יש גם תפקיד "קהילתי". בפרשת שמיני הוזכר התפקיד החינוכי של הכהן: "ולהורת את בני שיראל את כל החקים..." (י יא). בפרשת המצורע נמסרו לכהן מספר תפקידים: הראיה וההחלטה אם לטמא או לטהר, הציווי על ההסגרה לשבעה מים כדי לבחון את הנגע שנית (וכן על הפעולות הקודמות להסגרה, אם יש כאלו), ההחלטה לטהר את הנגע אחרי תום זמן שהותו של המצורע מחוץ למחנה, הציווי על המצורע מה להביא ומה לעשות כדי להיטהר, ועשיית כל העבודות הנלוות לתהליך הטהרה (טבילה, שחיטה, הזאה, הקרבה, הנפה ועוד).

ניתן לראות את התהליך כולו, הן של הטומאה והן של הטהרה, כמו דו שיח ארוך ורב שלבים בין המצורע לכהן. מרגע שהגיע המצורע לכהן לראשונה הוא ממלא אחר הוראותיו, וחוזר אליו שוב ושוב כדי לעבור משלב לשלב.

 

הקשר ההדוק שבין הכהן למצורע עשוי להיראות מפתיע בשל קדושתו של הכהן:

המשמעות המרכזית של הטומאה בתורה היא המניעה שהיא יוצרת מלהגיע אל הקודש, כמו שנאמר בסוף פרשת המצורע: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (טו לא, וכן אצל היולדת – יב ד). מבחינה של כלל הלכות הטומאה בתורה עולה שהטומאה אינה איסור בפני עצמו, האיסור על הטמא הוא רק במגע עם הקודש. הטומאה היא מציאות הלכתית שנוגעת לאדם, והאדם עלול מכוחה לטמא את הקודש, אך גם יכול להיטהר ממנה ולשוב אל הקודש.

באופן טבעי היינו חושבים שבשל העיסוק של הכהן בקודש עליו להימנע ממגע עם הטומאה ועם נושאיה, ושיש לשמור על הכהן מכל משמר שלא יבוא במגע עם הטמאים, ובפרט עם המצורעים שהגורם לטומאתם אינו מהלך ביולוגי טבעי אלא מחלה חריגה ומרתיעה. התיאור של התורה נראה בדיוק הפוך: לא זו בלבד שהכהן אינו נמנע ממגע עם המצורע, התורה גם אינה מזכירה שהכהן נטמא כתוצאה מעבודתו עם המצורע, וזאת בניגוד לטהרת טמא המת באפר פרה אדומה שמטמאת את הכהן שעוסק בה (במדבר יט).

 

נראה שיש מסר בזיקה ההדוקה שבין הכהן למצורע, והמסר נוגע לזיקה העמוקה שבין הטומאה לקודש. כמו שניתן לראות בימינו, אם אין קודש שמצריך טהרה ומייצר את מסלול הטהרה אין גם משמעות למערכת הטומאה. אבל לא רק הטומאה שואבת את משמעותה מקיומה של הקודש, גם הקודש מקבל את משמעותו היתרה מכך שניתן להגיע אליו רק מתוך טהרה. המצורע זקוק לכהן כדי להבחין בין טמא לטהור, כדי להיטמא, להתחיל תהליך של ריפוי, ולבסוף כדי להיטהר. תפקידו של הכהן לטפל בטומאתו של המצורע כחלק משירותו בקודש – שמשמעותו טיהור הטמאים ולא התנתקות מהם. הכהן מיועד לעסוק בקודש, אבל הוא אינו מנותק מהעם, אלא יושב בתוכו ודואג לטהרתו של הכלל, כדי שלכולם תהיה האפשרות להגיע אל הקודש, כולל המצורע – החולה והמנודה מן החברה.

 

לקשר האנושי הנדרש בין הכהן למצורע יש רובד נוסף: הטומאה מקורה באדם, היא אינה כוח חיצוני ואינה חלה אלא על האדם וחפציו. אבל גם הטהרה מקורה באדם. בכוחו של האדם לנקוט בפעולות שיביאו לטהרתו. המצורע חייב כדי להיטהר קודם כל לפנות אל הכהן ולבקש ממנו שיכריז עליו כטמא. רק אחרי ההכרזה האנושית על מצב הטומאה אפשר להתחיל בתהליך של ריפוי וטהרה.

חז"ל למדו מהפסוק "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (יד לו) שהכרזת הכהן היא הקובעת את הטומאה, והטומאה חלה על מה שהיה בבית ברגע ההכרזה, ולא על כל מה שהיה בו מלכתחילה. כלומר, הנגע הוא המטמא, אך הטומאה נקבעת כמציאות רק כשמכריז עליה הכהן.

יחד עם מתן הכוח בידי האדם לטמא ולטהר חשוב להבהיר שהכוח הזה אינו שררה של הכהן. היכולת האנושית להיטמא ולהיטהר קיימת אצל כל אדם, עד אחרון המצורעים. תפקידו של הכהן להיות מעורב ולהושיט עזרה לבאים להיטהר, אך לצורך כך להתחיל בבירור הטומאה ובהכרזה עליה – לא כדי להרחיק את הטמא אלא כדי להתחיל את דרכו להיטהר, ולהמשיך ללוות אותו לכל אורך הדרך.

 

הזיקה העמוקה בין המצורע לכהן אינה רק בתקשורת ההדוקה ביניהם, אלא גם בתהליך כניסתם אל הקודש: כדי להיטהר צריך המצורע, בין השאר: להתגלח, לרחוץ במים, לטהר גם את בגדיו, להמתין שבעה ימים במקומו, להגיע לפתח אוהל מועד, להביא קורבן, מן הקורבן מזים שבע פעמים ומניפים חלק מהקורבן, ולבסוף נותן הכהן מדם הקורבן ומהשמן על תנוך אוזנו הימנית, על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. כל המרכיבים הללו מצויים גם בתהליך הקדשתם של אהרון ובניו לכהונה (ויקרא ח)! בולטת במיוחד נתינת הדם על האוזן והבהונות שמצויה אך ורק בשתי הפרשות הללו: הקדשת הכוהנים וטהרת המצורע (וכבר העיר על כך אב"ע).

מדוע דומה טהרת המצורע להקדשת אהרון ובניו? מדוע מצווה הכהן לעשות למצורע את אותה פעולה שעשה משה לאהרון ולבניו בכניסתם לשרת בקודש?

ניתן להציע מספר הקבלות בין שני המצבים :גם הקדשת הכוהנים וגם טהרת המצורע מסמנים פתיחת דף חדש ושינוי המעמד האישי ביחס לאפשרות הכניסה והקרבה אל הקודש. המצורע נטהר ויכול להיכנס למשכן, והכוהנים הוכשרו לעבודתם והם יוכלו להיכנס לתוככי הקודש ולעבוד בו. ההתחדשות והמעבר באים לידי ביטוי באופן סמלי בפעולות השונות שכולל הטקס: העמידה בפתח אוהל מועד, הגילוח, החלפת הבגדים ועוד. גם את ההטפה על האוזן והבהונות ניתן להבין כחלק מקבלת המעמד החדש, שכרוך בשמיעה וציות יחד עם עבודה פיזית בידיים וברגליים.

להקבלה בין המצורע לכהן יש משמעות עמוקה לכל אחד מהשניים: למצורע נאמר כאן שהכל נרפא ונטהר, הוא משווה לכהן מתוך אמון עמוק בתהליך הטהרה שעבר, ובזאת מוזמן להיכנס אל הקודש עד כדי השוואתו לכהן. לכהן מזכיר הקורבן שאפילו מצורע יכול לדמות לאהרון ובניו אחרי שנטהר – כולם בניו של הקב"ה, ולכולם האפשרות להתקדש. מעמדו של הכהן ניתן לו לא כדי להשתרר, אלא כדי שיסיע לכל אדם, נמוך ככל שהדרדר,  להיטהר ולהתקדש.