ימי הספירה - ימי מדינה ומקדש

שם הפרשה: 
בחוקתי

אנו נמצאים בימים שבין פסח לשבועות, בימי ספירת העומר, ובשבוע הבא נציין את ל"ג בעומר, תאריך ייחודי בימי הספירה. קדם לו יום העצמאות ואחר כך נציין את יום ירושלים. נחבר את כל הזמנים והתאריכים לתמונה כוללת אחת.

ימי הספירה מחברים בין פסח לשבועות. מימי חירותנו הלאומיים תחילת הווייתנו כאומה נבחרת, עד ליום חירותנו הרוחנית כאומה - יום מתן תורה. בכל שנה אנו חווים את החוויה הזו מחדש באמצעות הספירה ע"פ חלוקה של ימים ושבועות: "מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי" (מנחות סו ע"א). הרמב"ם הסביר מה פשר הפירוט המדויק של הימים והשבועות:

שבועות הוא יום מתן תורה. ומגדולת אותו היום ורוממותו, נספרו הימים מן הראשון לחגים עד לו, כמי שמצפה לבוא האהוב בבני אדם אליו שהוא סופר הימים בשעות, וזהו טעם ספירת העומר מיום קיומם במצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה המטרה והתכלית ביציאתם באמרו: "ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד) (מורה נבוכים ג,  מג).

הספירה היא ביטוי לכמיהה ולתשוקה העזה לחבר בין לאום לתורה. אומה ללא יעוד רוחני וללא מטרה, היא מסגרת חיצונית וסופה להתפרק ולהעלם. תורה שמדריכה ומרוממת אותנו כאומה לתפקידים ומשימות נעלות, כמו גם ציווים לכל פרט מבין מרכיבי האומה, היא נצחית והיא זו שמחיה ומובילה את החיים של העם לעד.

הקשר שבין לאום ותורה בא לידי ביטוי גם במנחות של פסח ושבועות. בפסח: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן" (ויקרא כג, י-יא), ומיום הקרבת העומר סופרים עד שבועות: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה... תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים" (שם טו-יז). את העומר מקריבים בפסח, ובשבועות את שתי הלחם: "העומר היה מתיר (=את החדש) במדינה, ושתי הלחם במקדש" (מנחות סח ע"ב). הימים הם ימי חיבור של מדינה ומקדש. המקדש, הקודש הוא זה שמעניק משמעות ומהות למדינה, לחיים של אומה בארצה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, הקשר בין המדינה למקדש היה חי ופורה. מעת שהקריבו את העומר ביום ט"ז בניסן, החדש היה מותר. אך "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי ..שיהא יום הנף כולו אסור". רק עם סיום יום ט"ז בניסן ניתן לאכול מהתבואה החדשה.

ושיהא יום הנף כולו אסור. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח - עכשיו נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר (ראש השנה ל ע"א).

רבן יוחנן בן זכאי בתקנתו השאיר את הכמיהה למקדש ביום בו מותר החדש במדינה. המגבלה בזמן אכילת התבואה החדשה נועדה לעורר ולחדש את משמעות הקשר שבין מדינה ומקדש, ולא לתת לענין לשקוע ולהעלם בשל העובדה שהמקדש חרב ובארץ שולטת אומה זרה.

בשנים שאחר חורבן בית שני ניסה ר' עקיבא לחדש את הקשר שבין מדינה ומקדש במשמעות אחרת. ר' עקיבא היה שותף עם תלמידיו במרד בר כוכבא, מתוך רצון לחדש את הריבונות והממלכה היהודית בארץ ולבנות שוב את בית המקדש השלישי:

רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח (רמב"ם הל' מלכים יא, ג).

זאת כותב הרמב"ם לאחר שבתחילת הפרק (שם) הוא הגדיר מהן ייעודיו של מלך המשיח:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה.

השבת הריבונות, חזרת המשפט ע"פ התורה, ובנינו המחודש של בית המקדש וחידוש מצוות השמיטה והיובל, שעל ביטולם עם יציאתנו לגלות, נקרא בפרשתנו.

חזונו של ר' עקיבא לא הצליח להתממש, ומרד בר כוכבא נכשל. לא רק זאת. בשל מיתת תלמידי ר' עקיבא בימי הספירה, הימים הללו שינו את אופיים וצביונם. לימי השמחה והתעלות לקראת מפגש עם התורה והמדינה, נוסף גם מימד של אבלות. ללמדנו שאי אפשר לחבר את החיבור הגדול שבין תורה ומדינה, בין מקדש ומדינה, כשיש פגם בהתנהגות ובמידות "שלא נהגו כבוד זה בזה". רק עם ישראל כולו למפלגותיו ועדותיו מתוך כבוד זה לזה, יוכלו לחבר את החיבור הנדרש.

בדורנו התעוררה שוב ומחדש אותה שאיפה לחבר בין המדינה והמקדש, ובמיוחד בימים אלו של חודש אייר ימי ספירת העומר. אירועים משמעותיים וייחודים בקני מידה היסטוריים קרו בפרק זמן זה. קביעת יום העצמאות שהוא שבח והודאה לה' על שיבתה של ריבונות יהודית בארץ לאחר שנות גלות ארוכות, ויום ירושלים שהוא שבח והודאה לה' על הקירבה וההתקדמות בבנין ירושלים ואח"כ בנין המקדש. עם ישראל חוזר לארצו, בונה את התשתית הפיזית והחומרית, ובתוך זה יוצקים תוכן רוחני וערכי לחיים כאן. זה מורכב מאד ולא פשוט כלל ועיקר. אך קמעא קמעא, צעד אחר צעד, כמו ימי הספירה שבכל יום מתקדמים עוד, יתרחב ויתעצם עוד הקשר בין המדינה והקודש והמקדש, עד שישובו ויתחדשו הימים והעומר ושתי הלחם כמו הקרבנות האחרים יאירו את  אורם במשמעותם המלאה.