"ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כ"ח: ד)

שם הפרשה: 
תצוה

"ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כ"ח: ד).

פרשת תצווה עוסקת, בין השאר, בפירוט של בגדי הכוהנים ובראשם בגדי הכהן הגדול. בגדים שלכל אחד מהם משמעות בפני עצמו, ויחד הם יוצרים מכלול של הוד והדר. כתמיד, בגדים עלולים להוביל לרושם חיצוני מטעה, ועשויים לכסות ולטשטש מהות.

אחד התיאורים המרגשים והמרשימים ביותר של מראה הכהן הגדול מצוי בפיוט הקדום והידוע המופיע בנוסח אשכנז לתפילות יום כיפור 'מראה כהן'.[1] אם נתבונן היטב, נראה שפיוט זה אינו מופיע כחלק מתיאור בגדי הזהב המרשימים של הכהן הגדול. הוא מתאר את מראהו של הכהן הגדול בצאתו בשלום מן הקודש – אז הוא לובש בגדי לבן. יתירה מכך, הפיוט משובץ במחזור רק לאחר סיום תיאור סדר העבודה, כאשר הכהן הגדול כבר לבש בגדי עצמו והלך לביתו, כשכל העם מלווים אותו. אופן שיבוץ זה ממחיש שמראהו הנהדר של הכהן הגדול נובע מן הפנימיות שבעבודת הקודש של יום הכיפורים, ולא מחיצוניות הבגדים.

 

סיפור ידוע על מי שהלך שולל אחרי הכבוד החיצוני של בגדי הכהן, הוא הסיפור המופיע בשבת לא ע"א, על הנוכרי שבא להתגייר, על-מנת שיהיה כהן גדול. סיפור זה מופיע כחלק מרצף סיפורים על ענוותנותו של הלל בכלל, ועל יחסו לגרים בפרט.

אחרי שאנו פוגשים בגר המבקש לקבל עליו תורה שבעל פה בלבד וגר המבקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, מופיע גר המבקש להתגייר בתנאי שיהיה לכהן גדול:

 

  1. שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש
  2. ושמע קול סופר שהיה אומר "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כ"ח).
  3. אמר: הללו למי?
  4. אמרו לו: לכהן גדול.
  5. אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.
  6. בא לפני שמאי.
  7. אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול.
  8. דחפו באמת הבנין שבידו.
  9. בא לפני הלל, גייריה.
  10. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות –
  11. לך למוד טכסיסי מלכות!
  12. הלך וקרא. כיון שהגיע "והזר הקרב יומת" (במדבר א')
  13. אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר?
  14. אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.
  15. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו:
  16. ומה ישראל שנקראו בנים למקום
  17. ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד')
  18. כתיב עליהם והזר הקרב יומת –
  19. גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה.
  20. בא לפני שמאי אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול?!
  21. והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת".
  22. בא לפני הלל אמר לו: ענוותן הלל
  23. ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.
  24. לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד
  25. אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם
  26. ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה:

 

הזר שומע קולות לימוד העוסקים בפסוקי פרשת תצווה – תיאור בגדי הכהן הגדול. הוא הולך שבי אחר תיאורי החושן והאפוד.

שמאי מזדעזע מחוצפתו של הזר. הוא דוחפו באמת הבניין שבידו – פלס האמת והיושר, ואינו מוכן כלל לעיוות שכזה במוטיבציה להצטרף לעם ישראל. הלל לעומתו אינו מזדעזע. הוא מקבל מייד את הגר, ורק אז שולח אותו ללמוד. כנראה שהלל תופס משהו פנימי המסתתר מעבר למוטיבציה החיצונית לכאורה של הגר.

הגר נשלח, באופן מתבקש, ללמוד דינים רלוונטיים לנושא הכהונה. כשהוא מגיע לפסוק 'והזר הקרב יומת' מתבררת לו טעותו. מתברר לו מעמדו המיוחד של הכהן הגדול, המובדל לא רק ממי שמוצאם נוכרי, כי אם גם מישראל פשוט – ואפילו יהא דוד המלך. הוא חוזר הן אל שמאי, הן אל הלל, ומגיב על האופן שבו התייחסו לבקשתו הראשונה.[2] "בא לפני הלל אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי שכינה".

הבנת המלים "והזר הקרב יומת" מביאה את הגר להכרה שהלל קרבו תחת כנפי השכינה. באופן אבסורדי דווקא ההכרזה האומרת שאסור להתקרב, מסייעת בקירוב. מדוע?

שני היבטים יש כאן: האחד הוא כאשר הגר, הזר והנוכרי אשר זה מקרוב בא, לומד כי זרות היא עניין יחסי בלבד. כאשר דברים נוגעים למקדש ולכוהנים אפילו דוד המלך נחשב לזר. אפילו מי שהם "בני בכורי ישראל" מנועים מלקרב אל המקום שאינו מיועד להם. יש בכך משום נחמה עבור הגר, והכרה בכך שלכל אחד בישראל יש את מקומו, ואין בכך כדי לגרוע מחשיבותו, ערכו והאהבה כלפיו.[3]

ההיבט השני, נוגע לעצם תפיסת ההרחקה כחלק ממהות הקדושה. הקדוש הוא נבדל ופרוש. חלק מקדושת המקדש, היא היותו רחוק ומובדל מהוויות אחרות. ההכרה בנבדלות של הקדושה אינה מרחיקה את האדם ממנה, להיפך, ישנם מצבים בהם דווקא הרחקה מסייעת ביצירת אינטימיות שאינה יכולה להתממש בדרך של קרבה חסרת מחיצות.

 

הגר מעיד שהלל קרבו תחת כנפי השכינה. הציור של כנפי השכינה קשור גם הוא בכסות, בבגדים. הלל בחכמתו מנווט את הגר מהסתכלות אל צידו החיצוני של הבגד, הסתכלות שיש בה מרחק ותפיסה של הדר חיצוני, אל עבר הסתופפות תחת כנפי השכינה – צידו הפנימי של הלבוש, שיש בו ביטוי של קרבה ואינטימיות בין הקב"ה-השכינה, לבין החוסים תחת כנפיה.

 

יהי רצון שנזכה אף אנו לחסות תחת כנפי השכינה, מתוך מבט פנימי.

 

[1] קטע פיוט דומה מאוד בתוכנו לפיוט המוכר לנו היום, מצוי עוד בספר בן סירא

[2] בשל קוצר היריעה לא אדון כאן בפניה החוזרת אל שמאי. אציין רק שיש בה לדעתי מפתח להבנת האופן שבו מצייר מחזור הסיפורים את שמאי ואת גישתו.

[3] אולי לכן מתפעם הגר כל-כך דווקא מן האפוד והחושן. שני הבגדים קשורים זה לזה, ומבטאים את כלל ישראל – על אבני השוהם של האפוד חרותים שמות שנים עשר השבטים. שבטים אלה מיוצגים כל אחד ואחד באבני החושן. את השלמות הזו נושא הכהן על ליבו.ישראל אמנם לא יכולים להיכנס אל הקודש בעצמם, אך הכהן הגדול משמש כשליח להם. הוא נושא אותם על ליבו בעבודתו.